ברוך חייקין: מפטיר יונה

בעיר התחתית של נינווה מצטופפים הבתים, עיניהם חלונות-חלונות של זכוכית מאובקת. האוטובוס המתנשף של שדה התעופה עוצר ברחוב ארבעים ואחת ומשיל אותי מעליו. 9 שעות מפרידות בין טיסת הפנים מהחוף המערבי ועד טיסת ההמשך שתיקח אותי הביתה, ויש זמן לנגיסה קטנה בפרי עץ הדעת הגדול. אני מכתיף את תיק המחשב הנייד, מוודא שהארנק מונח במקום מבטחים, ומתחיל לצעוד צפונה.
למרות שמעולם לא פסעתי בשדרה הזו, הכול נראה בה מוכר – גורדי שחקים, מגדלים של בטון וזכוכית ופלדה, המסתירים את שמי הבוקר; כנסיות חומות שעיטורים וחריונים מכסים את גגן; בתי קפה פינתיים, שנשים מטופחות ממהרות לצאת מהן לעמל יומן; מוכרי סדקית, עיתונים ונקניקיות; משאית הובלת רהיטים שהשם "שלעפערס" מתנוסס עליה; מכלי מים על גגות, מכותרים באנטנות סלולריות; מוניות צהובות; תנועה סואנת; המון אדם. אני הולך בשדרה המתמשכת כרואה ואינו-נראה, כצופה בסרט המתקדם בקצב פסיעותיי. האנשים הממהרים לחלוף מסתכלים עליי במבטים שקופים-אטומים. כשאני עוצר לפוש מחום היום תחת הקיקיון ולשתות משהו, פונה אליי המוכרת בחיוך אוטומטי: הי, מה שלומך היום? – ופתאום אני מתגעגע כל כך למקום שבו אנשים באמת רוצים לשמוע את התשובה לשאלה הזו.
את השבועיים האחרונים עשיתי בארץ הבריות בשליחותו של מקום העבודה שלי. ישבתי בפגישות פנים-אל-פנים אינסופיות עם הצוות לקידום המיזם שבו אנו עוסקים. מיזמים, כמו גאולתן של ישראל, אמורים להתחיל קמעה-קמעה ואחר-כך להתממש ולבוא, אבל כשהם פוגשים את המציאות – לוחות זמנים, אילוצים טכניים, עדיפויות בהקצאת משאבים, משוב מלקוחות, תקלות, חוסר הבנה וכיוצא באלו – משברים וגלים עוברים עליהם. גם מיזם זה שבו אנו עוסקים אינו שונה: למרות ההתקדמות שהושגה, עוד לא ברור כרגע מה יעלה בגורלו ומה הצעדים הבאים. אבל עכשיו אני נותן למחשבות אלה להפליג הלאה, בספינה היורדת תרשישה. הצעדים הבאים שלי הם כאן, בשדרה.
אחרי שעה ארוכה של הליכה אני מגיע סוף סוף אל בית הנכות אשר ליד הגן המרכזי, ונמלט אל קרירותו. בבניין המרשים, מהלך שלושת ימים, יש 3 קומות ואלפי מוצגים, כך שברור לי שלא אראה מהמרובה אלא מעט שאינו מחזיק. אני מתקדם בין החדרים הממוספרים בתנועה בראונית, נהדף ממוצג למוצג: מדגם של סירת משוטים שנלקח מקבר מצרי, אל זוג פמוטי ארד מסוגננים מסין של המאה הי"ח. אני בוחן קובע נחושת גרמני בן המאה הט"ז, ואז את הכיתוב לצד קובעת תרעלה עשוית חרס מיוון העתיקה, ונע מציור רב-תנופה של משברי ים המתנפצים על מגדלור נידח, אל רישום יפני מאופק של נחשול המאיים על הסירה לבולעה, ומדמה לשמוע את קולו של יונה: "שאוני והטילוני אל הים וישתוק הים מעליכם".
אבל אני רק אורח-לרגע בנינווה המודרנית הזו, שיש בה הרבה משתים-עשרה ריבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה. לא בשלי הסער הגדול הזה. אני מתבונן בשעון: הטיסה יוצאת בעוד 3 שעות. צריך לזוז. אני ממהר אל תחנת הרכבת התחתית הקרובה, נאבק במכונת הכרטיסים, ונבלע בבטן הדג הפולט אותי כעבור שעה קלה אל היבשה ואל האוטובוס של שדה התעופה המתנשם לצאת.
עוד מעט, 12 שעות בערך של נסיעות על פני רבע עולם, ואגיע ליישוב הקטן שלי אשר על ההר, אי שם לחופה המערבי של אסיה. עוד מעט אראה בתים נמוכי קומה הפתוחים אלו אל אלו, ואנשים לא-אוטומטיים יעצרו להגיד לי שלום. עוד מעט אקרא את השלט המודבק על דלת ביתי, השלט שהכינה לי ילדתי הקטנה, "ברוך הבא אבא!" ואפתח את הדלת, והילדים ישעטו אליי לחיבוק ולמתנה, ואשתי תביט בי בעיניים נוצצות ותאמר: "יופי שבאת".
עוד מעט אני בבית.