פעם תלמידים שלי שאלו אותי :
"איך יודעים מתי אתה הופך לצורף מקצועי?"
אז התשובה המידית שלי הייתה, ואולי היא לא הכי מדויקת, אבל היא בהחלט מהבטן:
כשמצליחים לעשות תיקונים של תכשיטים סנטימנטליים בלי שרועדת הבטן מפחד.....
אז ככה זה קורה:
אנשים מביאים טבעת ש"לא שווה כלום"- כך הם אומרים, או "אבן שהילד מצא " או פריט יודאיקה שעבר את השואה ועלה לארץ או הוברח ממרוקו וכו....
ואז יושב לו תכשיט כזה בסטודיו, הוא מסתכל עליי ואני עליו, עד שמגיע הרגע שאני מזהה כ"רגע הנכון", ואז, ורק אז, אני מתחילה במלאכת התיקון.
אם זה משהו פשוט כמו תיקון שרשרת, זה לא העניין. אבל תכשיטים ששזורים בתוכם זכרונות ורגשות, זה כבר סיפור אחר...
ויש גם את אלו, שאוספים חוויות משותפות, כמו לנסוע למדבר ולמצוא אבן יפה, ולהביא אותה לשיבוץ בתכשיט, או ללכת לשפת הים ולאסוף מתנות מהים ולפנטז עליהן עד המימוש של תכשיט אחד או יותר...
מצרפת כאן תמונות מחלוק יפה ושחור שאישה יקרה בת כרמיאל אספה מחוף הים, היא אמרה לי מיד, את האבן הזו אני רוצה שיחד עם ביתי תהפכו לתכשיט. וכך היה.
אז מצרפת תמונות, של התכנון של העלמה הצעירה, ומפאת פרטיותה, לא אחשוף את פניה.
היא הגיעה לסטודיו, עם שרטוטים וכוונות. והיה משא ומתן על מה נכון ולא נכון. ואיך זה יראה ואיך זה ירגיש.
והיא הייתה שותפה לעשייה ועקבה בערנות רבה אחרי כל תנועה שלי כדי שהתוצאה תהיה בדיוק כמו שהיא דמיינה.... והיא מרוצה. אין כמו קליינט בן 10 שמרוצה עד הגג!!!
שנה טובה לכולנו, ושנזכור לעצור ברגעים מיוחדים ולצקת לתוכם משמעות.
החיים חשובים מידי בכדי לתת להם לעבור על פנינו בלי להתעכב על המיוחד והיפה.
שלכם
נורית דגן עובדיה
צורפותרפיה- צורפות ותקשור בבית אחד, מושב יעד
054-4540604
