עולם המוסיקה והיצירה נוגע פעמים רבות בהתלבטויות פנימיות וככזה עוסק גם בבקשת סליחה ובהתחשבנות פנימית. כמו בשיר של אלתרמן "ניגון עתיק", במיוחד בלחן של נפתלי אלטר ובביצועו של אושיק לוי. הסליחה היא מונח הפכפך ואין דבר שמוסיקאים אוהבים יותר מלשקף את התלבטויותיהם הפנימיות בטקסט רב רבדים. אם אצל אלתרמן הסליחה היא תלוית מצב ועשויה להיות מובסת בפני הקנאה, במקרים אחרים הסליחה וחשבון הנפש מוגשים במנעד רחב שנע ממסירות מוחלטת דרך יחס שווה נפש ועד סירוב מוחלט לשינוי.הסליחות שתפגשו ברשימה הזו הן סליחות מגוונות ביותר שגם מידת אמינותן וגם הנמען שלהן משתנים. אין מדובר רק בסליחות מהבורא אלא גם בסליחות מבן הזוג או מבת הזוג, סליחות מהורה ועוד. גם חשבון הנפש אינו תמיד נוקב ואינו תמיד אמין. מבט מקרוב על השירים שמופיעים ברשימה מבהירים לנו היטב עד כמה גמיש המושג "סליחה" ועד כמה נוזלי המושג "חשבון נפש" במנטאליות הישראלית, לאורך השנים. האמנים, היום כבעבר, בישראל ובעולם הם סוג של מראה מימטית של הלכי הרוח בציבור, מראה שתשקף את המציאות ביתר חדות מכל תוכנית ריאליטי.
השירים שבחרתי לצורך רשימה זו מגיעים מכל הסוגות הקיימות במוסיקה הישראלית ומשקפים אופנים שונים של התייחסות לסליחה ולחשבון נפש, אז בואו נחתור אל חוף הסליחה.
"וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן
וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,
וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן
הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף"
"סליחות" של לאה גולדברג בביצועה של יהודית רביץ הפך ברבות השנים לאחד השירים המוכרים והשגורים ביותר בתרבות הישראלית. לא מפליאה אם כך העובדה שהטקסט של גולדברג, במקור מקובץ שיריה השני, "שיבולת ירוקת העין" שיצא ב-1940, טקסט ארוטי של ממש, מקובל בתפיסה המוסיקלית של המאזין הישראלי הממוצע כטקסט המתאים לשירי ארץ ישראל הישנה והטובה, מפני שהפיכתו לשיר קנוני מנטרלת את המאזין מלחקור את השיר ולהתמסר לקריאתו, ומשאירה אותו בגדר נלווה ללחן הפסטורלי של עודד לרר ולעיבוד הסימפוני של יצחק גרציאני. הסליחה שעליה כותבת גולדברג היא סליחה בין אישית, סליחה שהיא מצפה מהגבר שמעביר עמה את לילותיו יבקש ממנה, זו שמניפה מפרש לבן על מנת להגיע לחוף שממנו תוכל להפליג מחדש בלי אימת אופל של ניסיונו הרב כמאהב ושל ציפיותיו ממנה.
"לא יודע מה לומר לא רציתי להכאיב.
את היום שכבר נגמר אין לי דרך להשיב.
הסירי כעס מליבך ונסי למחול
אל תכי ילד בקרבך הוא שלך למרות הכול".
ב1988 מלחין ומבצע מתי כספי את שירו של אהוד מנור "סליחה" באלבום "אחד לאחד". בחריזה הבהירה והפשוטה לכאורה של מנור ובשירה האמוציונלית והפסנתר המלווה ככלי יחיד של כספי , השיר נשמע כפנייה ישירה של גבר לאשה שהוא מכיר זמן רב ומבקש ממנה מחילה ללא כחל ושרק. השורה הטעונה "אל תכי ילד בקרבך/ הוא שלך למרות הכול" עשויה להתקשר באופן אוטומטי להיריון לא רצוי, אך אין כאן, לדעתי, בסיס לפסקנות. חלק מהדברים שנאמרים בשיר מזכירים דברים שילד יאמר כאשר הוא מואשם במשהו – "לא יודע מה לומר", "לא רציתי להכאיב" ועוד ועוד. הבושה בבקשת הסליחה היא אחד הדברים הייחודיים בטקסט של מנור, וגם היא מותנית בתגובה אימהית ונשית – הגבר שיודע שהוא אמור להתנצל מתבייש לעשות כן אלא אם כן יידע שהמגע הנשי והרך מובטח לו.
"ימים של סליחה הגיעו
קץ הכאב כבר קרוב ולא פשוט לאהוב
בחוץ שקט ונדמה שיש עוד סיכוי שתחלוף
תגיד לי מה יהיה הסוף".
ב-2006 כותב ומלחין אביב גפן את "ימי סליחה" לאלבום הבכורה של נינט טייב, "יחפה". גפן היה תמיד רומנטיקן בלתי נלאה, והמוסיקה והעיבוד שחיבר עבור שיר הסליחה הזה של נינט היה חלבי ומרגיע כאלוורה...מתוך השיר הזה ניתן להסיק כי הסליחה מהולה תמיד בתקווה, בהמשכיות, בגדילה ואילו הכאב שכרוך בסליחה, בא לידי ביטוי בשיר במילים ובביטויים אופייניים לכתיבה התיאטרלית של גפן כמו "צער", "לגווע", "קוצים של ייאוש" ונשאר בגדר משהו כללי מדי וניתן להתמודדות. נדמה שבימים של הסליחה בשיר זה הכאב מציק, מתיש, מטריד אך לא יותר מכך.
"אתה ממשיך לסלוח לאל שאינו קיים
אתה מחפש אותו בספרים בתוך קורי עכביש
באנשים זקנים וטיפשים שמלהגים ריר
אתה ממשיך לסלוח לסיגריות שלך".
ב-2011 גבריאל בלחסן משלח פצצה שעוסקת בסליחה. עבורו הסליחה אינה מעשה חומל אלא מעשה מביס ומובס כאחד. פצצת הרוק של "סליחה" מתוך האלבום "עתיד". בלחסן רואה עצמו כמי שבוחר לסלוח כברירת מחדל: לטרור, לדעיכת המוסר, לסימום הטלוויזיוני, לאלימות המזוויעה, לדעיכת הגוף, להתמכרויות האישיות, לבוגדנות. האל עבורו הוא בגדר נוכח נפקד. הוא אינו אמין בקיומו אך עדיין סולח להיעדרו. הוא בוחר לסלוח והערך של הסליחה הזו נותר לא ברור: האם מדובר בבחירה אמיתית או בחלק מוויתור על החיים – דואליות מצמררת לאור מותו הטראגי לאחרונה. בלחסן בוחר בסאגת רוק גיטרות עצבני שאורכת למעלה מ-8 דקות ומייצגת את האיכות המיוחדת של היוצר הזה, שנפרד מאתנו בטרם עת.
"לגיא מוות וצלמוות/יקרא קרבה נסיעה; ולבי חל במגוריו/במה שיהיה אחריו; האל אן אלך/ ואן אברח מפניך".
23 שנה לאחר העיבוד המפורסם של "אדון הסליחות", מהפיוטים הידועים והעתיקים ביותר שנאמר בקרב עדות המזרח, מבצעת "נקמת הטרקטור" באלבום המוקדש כולו לשירי ראב"ע (רבי אברהם בן עזרא) את "זמן הבלי". אם באלבום המכונן של השילוב בין מוסיקה לבין שירת ימי הביניים, "אדומי השפתות" של ברי סחרוף ורע מוכיח, היה זה "ובכן היה לאין" שהדהים במודרניות שלו ובעוצמתו. "זמן הבלי" באלבום זה הוא הוא פורץ הדרך האמיתי. מטקסט סליחות שעוסק בחקר פנימי ובחשבון נפש נוקב, ושכתוב בכישרון לירי יוצא דופן עם שורה נפלאה ומודרנית כמו "האל, אן אלך ואן אברח מפניך?" "נקמת הטרקטור" יוצרת טראק של מוסיקה אלקטרונית קצבית ומלאת כוח בטוויסט מלא השראה. עבור אבן עזרא שעורך עם עצמו חשבון נפש נוקב, יש טעויות וקיימים משגים שעליהם לא תתקבל בקשת הסליחה. הבלי הגיל הצעיר וטעויות העבר אינם נסלחים כבדרך קסם ואיש הרוח והתורה מהמאות ה-11 וה-12 היטיב לנסח זאת בטקסט שמהותו מודרנית להפליא.
"סליחה על שפגעתי בך
סליחה הרי הכול מאהבה,
לא התכוונתי כלל רציתי לבקש,
סליחה שלא הקשבתי שאמרת :
אתה חושב על עצמך, מזמן שכחת לאהוב".
ב-2011 מבצע פאר טסי, כישרון עולה בז'אנר הים תיכוני, את שירו של גלעד שגב "סליחה" – בלדה נוגה כמיטב המסורת של הסוגה. הדרמה מצויה בטקסט ובלחן של שגב, יוצר מתחום הפופ והרוק אבל הרעה החולה של הז'אנר בולטת כאן אף יותר בהקשר של רשימה זו, הסליחה. על אף הבקשה הברורה מבת הזוג הפגועה, ועל אף ריבוי הפעמים של המילה "סליחה" עצמה, משהו חסר. לכל אורך הטקסט ההתייחסות היא עצמית, הלקאה עצמית על ההתנהגות הלקויה, כילד קטן שעומד בפני חברה או אחות. לא קיימת בשיר התייחסות אמיתית לרגשותיה ולמחשבותיה של האהובה ובוודאי שאין לה קול של ממש בשיר, אולי משום שהיא סגורה בתוך לבו. הריגוש קיים אך הוא רדוד ופלקטי והסליחה לא ממש משכנעת.
"שכחת את הפרצוף שלי
אבל אני סלחתי לך
זייפת את השירים שלי סלחתי לך,
אני סלחתי לך כי גם אני
קצת מזייף קצת דוקר מאחורי גבך"
"יום אחד תבקשי" מבצע שיר לוי את "סלחתי לך" למילים וללחן של עמיר בניון, יוצר שכבר שנים נחשב למותג של איכות במוסיקה הישראלית. "אני סלחתי לך כי גם אני קצת משקר, קצת מסתיר ומסתתר ממך", שר לוי למילותיו של בניון במפגן פתיחות וחשיבה מחוץ לקופסה, ודאי בהשוואה לרמת התחכום הנהוגה בז'אנר הים תיכוני. האחריות למעשים או להתנהגות טעונת ההתנצלות היא פעמים רבות הדדית, משותפת. המוסיקה והסאונד הבניוני שמשלב תמיד בין פאתוס לבין עדינות נשמע רענן בפי הזמר הצעיר, זמר שאומנם עדיין לא ניחן בעומק של הקול הבניוני, מה שתמיד זועק לאוזן כאשר בניון מלחין לאחרים, אך בהחלט מצליח לחבר ולהתחבר ולהגיש טקסט אמיתי, מקורי ובעיקר אמין, הבסיס המשמעותי ביותר לבקשת סליחה.
"היית עשוי מאבן,
בטוח כמו חומה בעיניי הקטנות – גזע מיוחד
איך התפוררת לי בין הידיים
אם יש אלוהים, הוא לא סולח לאף אחד"
אז ב-1996, באחד האלבומים הפחות זכורים – "ככה אני אוהב", נחבא אחד השירים שלא השאירו חותם מתוך יצירתו של דני רובס, "אבא". את שיר הקינה המוקדש לזכרו של אביו ושהקדים בעשור את המגמה ההולכת ומתפשטת כיום של פתיחת התא המשפחתי של האמן בפני המאזינים, שר רובס ברגש רב ואף בזעם ותסכול. רובס יוצא כנגד האמונה המקובלת של בקשת הסליחה ומהאל וביגונו הופך את היוצרות וטוען כי אין אל רחום ואין שחר לתפיסה שלפיה בקשת המחילה בין אדם למקום יש בה מן הטעם. עבור רובס – האל, אם קיים בכלל, אינו סולח לאיש וחותר תחת אחד מיסודות האמונה היהודית.
"מתנדנד ברוח של הקיץ
והטעם של נשיקותייך רודף אותי
קראת לי קין, ממני באת ותחזור אליי
כבר סלחתי לך, מתי תסלח לעצמך?"
בשנת 2011, באלבומו "ברזל ואבנים", מבצע נעם רותם את "קראת לי קין" למילותיו שלו וללחן משותף עם יואב שושני. היוצר המוערך עושה הקשר בין הפשע האולטימטיבי והמכונן של רצח הבל בידי קין לבין מערכת יחסים עם בת זוג וחשבון נפש פנימי. ברקע חטא עלום שבגינו רותם חש כמי שאות קלון על מצחו. הדמות הנשית, שאליה הוא מתייחס בשיר, מרתקת משום שלא זאת בלבד שהיא משמעותית מאד וקולה נשמע בשיר אלא גם בגלל שההתייחסות אליה היא כאל משהו בעל יכולות אלוהיות, כמו הטלת אות קין וענישה, כדוגמת עונשו של אדם לאחר האכילה מפרי עץ הדעת. ראה "הפיתוי המתוק משאיר טעם מר" ששר רותם. עם זאת, האישה שבטקסט קוראת לו למחול לעצמו, להתקרב, אך נדמה שרותם שר כמי שנעול, סגור, לא רואה דרך למחות את אות הקין מעל מצחו.
"אני סולחת עכשיו על כל השנים
על כל הדמעות ימים אבודים.
אני יודעת עכשיו
זה גם בגללי והרבה זמן עבר
התשמע קולי?"
קשה לתאר שיר אחר במוסיקה הישראלית שמתכתב כה בבירור עם סיפור אהבה כאוב שהפך ציבורי, כמו "אני סולחת" של ג'וזי כץ למילים וללחן של גלעד שגב (אחת משתי הופעות של שגב ברשימה זו), ובהשראת מערכת היחסים הטעונה עם שמוליק קראוס ז"ל בעלה לשעבר. שגב, רומנטיקן גדול, שומר על מלודיות עדינה ומתאים עצמו לקול המחוספס מחד גיסא, והעדין מאידך גיסא, של ג'וזי כץ – כץ, שחרף גילה ממשיכה לרגש במחי תנודת מיתר קול. הסליחה של כץ מעוררת אמפתיה רבה בעוד שהיא לוקחת על עצמה אחריות מסוימת לקושי ופוסעת באומץ אל מחוץ לעמדת הקורבן. היא זוכרת בשיר את היופי ואת הטוב, מנציחה את הרגעים הקשים והטרגיים ובעיקר סולחת באמת ובתמים ומשאירה מחווה משותפת לפסגת יצירתם המשותפת, "התשמע קולי" מתוך "זמר נוגה" של "החלונות הגבוהים", אלבום שבו שיתפה פעולה עם קראוס ועם אריק איינשטיין יותר מ-40 שנה לפני כן.
יש דבר מה פיוטי בבקשת סליחה ובעריכת חשבון נפש. המוסיקאים והמשוררים, הפזמונאים והמבצעים, תמיד ידעו לזהות את הגרעין הרגשי הזה, ולנצל את קרבת היתר של הישראליות, לתמה של הסליחות, על מנת להגיר מהלימון הזה טיפות מתוקות של השראה. המוסיקה הישראלית פורחת. כל המלהגים על איכותה מוטב להם להתנתק מגלגל"צ ומתחנות רדיו תלויות רייטינג, לחפש את עצמם ברשת החברתית ולמצוא את האמנים הישראלים בתנופה אדירה של יצירתיות מוסיקלית וטקסטואלית כאחד. הגיע הזמן שעם ישראל יעשה חשבון נפש עם עצמו ויבקש סליחה מהמוסיקאים הישראלים, כי הם מבקשים אותה מאיתנו כבר שנים רבות.
