יום אחד, בעודם חוצבים בהר תחת השמש הקופחת על ראשם, עצר קאי בצוהרי היום לנוח ובעודו מוחה את הזיעה מעל פניו נשא עיניו אל השמים הכחולים ובשעה שהתבונן בגלגל החמה היוקד, עלתה בו המחשבה, "אילו רק יכולתי להיות כמו השמש הגדולה שבשמים, היו חיי טובים יותר". הוא אימץ את המחשבה אל לבו ובהשתוקקות רבה חזר עליה בדומה לתפילה שיוצאת מהלב. מה רבה הייתה הפתעתו כאשר יצאה בת קול מהשמים וענתה לו "יהי כן". באותו הרגע ממש הפך גופו לכדור אש מלהטת, שמש גדולה, עצומה ושופעת והוא חש עצמו רב כוח ממש כמו אחד האלים הקדמוניים. לפתע מרחוק באופק נראה ענן אחד, ואחר כך ענן נוסף ובהדרגה התאספו עוד ועוד עננים, השמים האפירו וגלגל החמה נעלם מבעד למסך העננים. נעצב קאי אל ליו ועלתה בו המחשבה, "לו רק יכולתי להיות ענן גדול הייתי מאושר באמת".
והנה באורח פלא, יצאה שוב בת קול מהשמים ואמרה "יהי כן" וקאי שעוד לא הספיק להבין מה עומד להתרחש וכבר הבריק למולו הברק וקול רעם גדול הרעיד את האוויר, בעוד גופו הופך לענן גשם גדול ועצום שכיסה את מרחבי השמים. קאי חש עצמו בטוב כפי שלא ידע מעודו, דמעות של אושר זלגו מעיניו והפכו לממטרי עננים שהפרו את האדמה היבשה שמתחתיו. אך דמעותיו עוד לא יבשו והנה מהצפון החלה לנשב רוח חזקה שהלכה והתעצמה, עד שהפכה לסערה גדולה שפיזרה באחת את העננים שנפוצו לכל עבר. קאי הביט משתומם כיצד ענני גופו מתפזרים ותוך כדי כך חשב, "לו רק יכולתי להיות הרוח, לא היה מאושר ממני בעולם". מיד יצאה בת קול מהשמים וענתה "יהי כן" ובאחת הפך קאי לרוח גדולה וחזקה שנושבת בעוז במרחבי השמים, לא ניסתר ממנה דבר והוא חש נפלא ועוצמתי כפי שלא ידע מעודו. לפתע חש קאי במכשול, הוא הביט מטה וראה הר גדול ועצום המתנשא מהאדמה ועד לרום השמים והנה ההר הגדול חוסם בגופו את הרוח. קאי, שחש משיכה עזה לשוב אל האדמה, חשב בלבו, "לו הייתי הר, לא היה חזק ומאושר ממני בעולם כולו". והנה אך הופיעה המחשבה ויצאה בת קול מהשמים שאמרה "יהי כן" וקאי הפך להר גדול וחזק מלא כל טוב, המחבר בגופו בין שמים וארץ. וכך ניצב קאי כשהוא מתבונן ביפי הבריאה ונראה שחלפו עליו ימים רבים, ואולי שנים אחדות, מי יודע.
עד שיום אחד שמע קולות של מכוש שהלכו וגברו, הוא התבונן סביבו ולא ראה שום דבר יוצא דופן, אך קולות המכוש לא חדלו ובהדרגה החל לחוש בדגדוג קל על פני גופו ההררי והנה כשהשפיל עיניו, ראה לפתע שמולו עומד חוצב סלעים צעיר החופר בקלות ובלי למצמץ אל תוך בשרו האדמתי המוצק של ההר. נפעם ונרגש מהמראה, נזכר קאי בחייו כבן אנוש ועלה בלבו הגעגוע לחזור ולהית חוצב סלעים כשהוא חושב בקול, "כמה מאושר הייתי אילו יכולתי לקבל בחזרה את חיי, ממש כמו שהיו פעם". והנה יצאה שוב בת קול מהשמים וענתה "יהי כן" וקאי מצא עצמו שוב על ההר המוכר כל כך, סמוך לביתו, השמש המזהיבה מתחילה לשקוע... והנה שם ניצב אביו מחזיק במכוש, "האומנם", חשב בלבו, "חלפו להן רק שעות ספורות, הייתכן?" ובעוד קאי משתומם, שמע את קולו של אביו קורא לו "קאי קאי, התעורר, הגיע הזמן לשוב הביתה". שניהם העמיסו את האבנים, פרי עמל יומם, רוח ערב קלילה ומיטיבה נשבה על עורו של קאי והעבירה רטט עדין בגופו כשהוא נפרד מההר וחזר שמח וטוב לב אל ביתו ואל חיק משפחתו.
