הפכו לאמריקאים לחלוטין. בתחילה שמרו על תרבות היידיש ועל המסורת היהודית, אך בדור השני כל "יענקל'ה" הפך ל"ג'ייק" ויהודים נקבצו יותר ויותר במקצועות החופשיים, בעיתונות, בבידור ובכלכלה. כיום, מדינת ישראל תלויה במידה רבה בתמיכתה ובסיועה של הקהילה היהודית בארה"ב.
תופעה דומה, אך בסדר גודל מצומצם בהרבה, ארעה עם המהגרים היהודים באותן שנים בארגנטינה. הם עשו ככל יכולתם לשמור על היידיש ואף הוציאו ספרים וכתבי עת בשפה זו. חלקם התיישבו במושבות שהקים הברון הירש, אך בהדרגה, לאחר שהתגברו על הקשיים ואף שגשגו מבחינה כלכלית, רכשו בניהם של המתיישבים השכלה גבוהה, עברו לערים ותפסו מקום חשוב במקצועות החופשיים ובחיי הכלכלה. רק מוזיאון ושרידים מעטים נותרו מהמושבות שהקים הברון הירש. בתהליך מהיר ביותר, הוחלפה התרבות היהודית המזרח-אירופית בתרבות המקומית, והספרדית תפסה את מקום היידיש. בביקור בבית הקברות היהודי טבלאדה, בבואנוס איירס, ניתן לראות את המעבר החד בכתובים על המצבות – מן השמות המזרח אירופיים אל השמות הספרדיים המקובלים בארץ זו.
בעשורים האחרונים, עם התפתחות מחקר שורשי המשפחה והפיכתו מנחלת חוקרים לנחלת הציבור כולו, מתפתח תהליך מעניין שחוויתי אותו בעצמי. בתחילת המחקר בתחום שורשי המשפחה, לפני עשרות בשנים, חיפשתי את העובדות בנוגע למשפחת אמי והסתמכתי על המידע שנשמר במשפחה. בהדרגה התרחבה היריעה והיום אני מודע להכרח לחבר את תולדות המשפחה לתולדות הקהילות היהודיות בארצות שבהן חיו בני הדורות השונים ולהיסטוריה של העמים והארצות האלה. כאשר מדובר על "היסטוריה", כבר כמעט ברור מאליו שלא ניתן להסתפק בעובדות פוליטיות ומדיניות. צריך לנסות ולהבין את ההקשר התרבותי העמוק, את הדרך שבה היהודים הגדירו את זהותם ואת הזיקה לעם ולארץ שבה נמצאו.
לטעמי, הידיעה מי היה בנו של מי ומה הם יחסי הקרבה המשפחתיים לאחור ולרוחב, חשובה ככל שתהיה, אינה מספקת את ההבנה המלאה של כל התהליכים. מן ההכרח להתייחס ליחיד, למשפחה, לקהילה היהודית בעיר, לקהילה היהודית במדינה, לתולדות העם היהודי (על המהפכים המאפיינים אותו ועל המודעות הלאומית העצמית הקודמת באלפי שנים לפיתוחה של התודעה הלאומית באירופה במאה ה-19), לתולדות העם והמדינה שבה חיה הקהילה היהודית (כך לדוגמה, לא ניתן להבין את תולדות היהודים בפולין מבלי להתייחס ל-1,000 שנות ההיסטוריה של פולין) ולתולדות האנושות. מן ההכרח כמובן להתייחס לדרכי המסחר והתקשורת. קיימים הבדלים קיצוניים, לדוגמה, בין אפשרויות התנועה והעברת המידע במאה ה-10 – לבין האפשרויות במאות ה-19 וה-20, בעקבות המהפכה התעשייתית. כך, ההגירה המסיבית של כשני מיליון יהודים מאירופה, שצוינה לעיל ובתוך כך צמיחתו המחודשת של המרכז הריבוני היהודי בארץ ישראל, התאפשרו, במידה רבה, בזכות המהפכה התעשייתית. מהפכה זו כללה בניית ספינות גדולות, ובספינות אלה ניתן היה להעביר ציבורים גדולים על פני האוקיינוסים והימים במחירים נמוכים, ביעילות ובאמינות, כאלה שלא היו קיימים בעידן ספינות המפרש.
מטבע הדברים, העם היהודי התנהל בתוך המסגרת של ההיסטוריה האנושית והוא ניהל יחסי גומלין מורכבים ומפרים עם התרבויות על פי מצבן. כך, לדוגמה, במשך מאות השנים שבהן הובילה התרבות המוסלמית את ההתפתחות המדעית ואת הקדמה האנושית, נטלו היהודים חלק חשוב בהישגיה ובהובלתה. כאשר פני הדברים השתנו וההובלה של הקדמה המדעית והטכנולוגית עברה לעמים האירופיים, גוברת השתלבות היהודים ותרומתם לתרבות זו וגם מבחינה דמוגרפית – מרבית העם היהודי נמצא בארצות אירופה ובמערב, עד אמצע המאה ה-20. תהליכים כלליים, המשפיעים על האנושות בכלל, משפיעים על היהודים, על כל משפחה ועל כל פרט.
לאתגר זה פנים רבות והוא יוצר קשיים (אך גם סיכויים) רבים לחוקר המשפחה, מעבר למכשול הטבעי של הזמן שחלף והשוני בין המציאות הישראלית לבין מה שקדם לה. מטבע הדברים, פעמים רבות חשתי שאני חוקר את הדורות שקדמו לי כאשר, כביכול, מסך מפריד ביני לבינם מכיוון שאינני דובר את השפות שבהן דיברו, אינני חי בתרבויות שבהן חיו ואינני מחובר למסורת היהודית באותה דרך. בעיה זו משותפת למרבית העוסקים בחקר שורשי משפחה בישראל, מכיוון שהחברה הישראלית מורכבת בעיקר מעולים לארץ ו מצאצאיהם. משפחת אמי, אלדאודי, שעלתה לארץ ממראקש שבמרוקו בשנת 1837, דיברה ערבית בניב המוגרבי. העולים הביאו עמם כתבים והשאירו אחריהם כתובים בערבית כתובה באותיות עבריות, ואת אלה לא הצלחתי עדיין לפענח. גם הכתיבה שהותירו בעברית שייכת לעולם התוכן של התרבות התורנית, תרבות שאינני בקי בה. המשפחה של אבי, בינדר (שם שעוּבְרַת לבן דור) שעלה לארץ מטרנסילבניה בשנת 1935, דיברה הונגרית, רומנית, יידיש וכנראה גם קצת גרמנית. בכל השפות האלה אין לי ידיעות כלל. כך, כאשר ביקרתי בהונגריה וברומניה, חשתי תחושה משונה של "שייך ולא שייך" גם יחד. אני נוכח וצופה כביכול מבעד למסך שקוף, במקומות שבהם פעלו אבותיי, מסך שמפריד ביני לבין המציאות ההיסטורית שהם חיו בה. אולם התופעה של שינוי הזהות ואובדן חלקי או מלא של המטענים התרבותיים הישנים, תופעה שעברו העולים מכל הגלויות בישראל, היא תופעה קבועה בתולדות העם היהודי. מה שקרה לעולים לארץ קרה בהקשר היסטורי אחר ליהודים שהיגרו לשתי "האמריקות", כפי שתיארתי לעיל.
אם כך, ברור שחקר השורשים המשפחתיים חייב להסתמך על ידיעת התפניות בתולדות העם היהודי ועל לימוד מעמיק של הקהילות השונות ושל תולדותיהן. מן ההכרח ללמוד ולהכיר את המהלכים המרכזיים בתולדות העם היהודי, מהלכים שהובילו להקמתן של קהילות חדשות ולשקיעתן של קהילות אחרות בדרך הנדודים בת אלפי השנים. היכולת לבנות מחדש, במקומות אחרים בעולם ובמסגרת תרבויות שונות, שמרה על קיומו של העם היהודי ויצרה את המגוון הגדול של הקהילות שהתקבצו במדינת ישראל. הדרך ההיסטורית של העם היהודי מוכיחה שמעבר לכל המחלוקות וההבדלים, מדובר בעם אחד שנאלץ להתמודד עם תפניות היסטוריות גדולות.
אני טוען שאין כל משמעות להבדלים על פי ארץ המוצא, על פי המסורת או על פי מידת השמירה על ההלכה והמצוות. הגורל ההיסטורי והזיכרון הלאומי של היהודים הם משותפים וגם המודעות לצורך לשמור עליהם ולטפח את המודעות קדמו במאות (ואף באלפי שנים) לניסוח הרעיון הלאומי ולמימושו באירופה של המאה ה-19. מימוש הרעיון הלאומי באירופה אכן נתן לציונות מעטפת מודרנית, אך התכנים, הסמלים והקודים כבר נכתבו והונחלו דורות רבים לפניה.
המשך יבוא.
תופעה דומה, אך בסדר גודל מצומצם בהרבה, ארעה עם המהגרים היהודים באותן שנים בארגנטינה. הם עשו ככל יכולתם לשמור על היידיש ואף הוציאו ספרים וכתבי עת בשפה זו. חלקם התיישבו במושבות שהקים הברון הירש, אך בהדרגה, לאחר שהתגברו על הקשיים ואף שגשגו מבחינה כלכלית, רכשו בניהם של המתיישבים השכלה גבוהה, עברו לערים ותפסו מקום חשוב במקצועות החופשיים ובחיי הכלכלה. רק מוזיאון ושרידים מעטים נותרו מהמושבות שהקים הברון הירש. בתהליך מהיר ביותר, הוחלפה התרבות היהודית המזרח-אירופית בתרבות המקומית, והספרדית תפסה את מקום היידיש. בביקור בבית הקברות היהודי טבלאדה, בבואנוס איירס, ניתן לראות את המעבר החד בכתובים על המצבות – מן השמות המזרח אירופיים אל השמות הספרדיים המקובלים בארץ זו.
בעשורים האחרונים, עם התפתחות מחקר שורשי המשפחה והפיכתו מנחלת חוקרים לנחלת הציבור כולו, מתפתח תהליך מעניין שחוויתי אותו בעצמי. בתחילת המחקר בתחום שורשי המשפחה, לפני עשרות בשנים, חיפשתי את העובדות בנוגע למשפחת אמי והסתמכתי על המידע שנשמר במשפחה. בהדרגה התרחבה היריעה והיום אני מודע להכרח לחבר את תולדות המשפחה לתולדות הקהילות היהודיות בארצות שבהן חיו בני הדורות השונים ולהיסטוריה של העמים והארצות האלה. כאשר מדובר על "היסטוריה", כבר כמעט ברור מאליו שלא ניתן להסתפק בעובדות פוליטיות ומדיניות. צריך לנסות ולהבין את ההקשר התרבותי העמוק, את הדרך שבה היהודים הגדירו את זהותם ואת הזיקה לעם ולארץ שבה נמצאו.
לטעמי, הידיעה מי היה בנו של מי ומה הם יחסי הקרבה המשפחתיים לאחור ולרוחב, חשובה ככל שתהיה, אינה מספקת את ההבנה המלאה של כל התהליכים. מן ההכרח להתייחס ליחיד, למשפחה, לקהילה היהודית בעיר, לקהילה היהודית במדינה, לתולדות העם היהודי (על המהפכים המאפיינים אותו ועל המודעות הלאומית העצמית הקודמת באלפי שנים לפיתוחה של התודעה הלאומית באירופה במאה ה-19), לתולדות העם והמדינה שבה חיה הקהילה היהודית (כך לדוגמה, לא ניתן להבין את תולדות היהודים בפולין מבלי להתייחס ל-1,000 שנות ההיסטוריה של פולין) ולתולדות האנושות. מן ההכרח כמובן להתייחס לדרכי המסחר והתקשורת. קיימים הבדלים קיצוניים, לדוגמה, בין אפשרויות התנועה והעברת המידע במאה ה-10 – לבין האפשרויות במאות ה-19 וה-20, בעקבות המהפכה התעשייתית. כך, ההגירה המסיבית של כשני מיליון יהודים מאירופה, שצוינה לעיל ובתוך כך צמיחתו המחודשת של המרכז הריבוני היהודי בארץ ישראל, התאפשרו, במידה רבה, בזכות המהפכה התעשייתית. מהפכה זו כללה בניית ספינות גדולות, ובספינות אלה ניתן היה להעביר ציבורים גדולים על פני האוקיינוסים והימים במחירים נמוכים, ביעילות ובאמינות, כאלה שלא היו קיימים בעידן ספינות המפרש.
מטבע הדברים, העם היהודי התנהל בתוך המסגרת של ההיסטוריה האנושית והוא ניהל יחסי גומלין מורכבים ומפרים עם התרבויות על פי מצבן. כך, לדוגמה, במשך מאות השנים שבהן הובילה התרבות המוסלמית את ההתפתחות המדעית ואת הקדמה האנושית, נטלו היהודים חלק חשוב בהישגיה ובהובלתה. כאשר פני הדברים השתנו וההובלה של הקדמה המדעית והטכנולוגית עברה לעמים האירופיים, גוברת השתלבות היהודים ותרומתם לתרבות זו וגם מבחינה דמוגרפית – מרבית העם היהודי נמצא בארצות אירופה ובמערב, עד אמצע המאה ה-20. תהליכים כלליים, המשפיעים על האנושות בכלל, משפיעים על היהודים, על כל משפחה ועל כל פרט.
לאתגר זה פנים רבות והוא יוצר קשיים (אך גם סיכויים) רבים לחוקר המשפחה, מעבר למכשול הטבעי של הזמן שחלף והשוני בין המציאות הישראלית לבין מה שקדם לה. מטבע הדברים, פעמים רבות חשתי שאני חוקר את הדורות שקדמו לי כאשר, כביכול, מסך מפריד ביני לבינם מכיוון שאינני דובר את השפות שבהן דיברו, אינני חי בתרבויות שבהן חיו ואינני מחובר למסורת היהודית באותה דרך. בעיה זו משותפת למרבית העוסקים בחקר שורשי משפחה בישראל, מכיוון שהחברה הישראלית מורכבת בעיקר מעולים לארץ ו מצאצאיהם. משפחת אמי, אלדאודי, שעלתה לארץ ממראקש שבמרוקו בשנת 1837, דיברה ערבית בניב המוגרבי. העולים הביאו עמם כתבים והשאירו אחריהם כתובים בערבית כתובה באותיות עבריות, ואת אלה לא הצלחתי עדיין לפענח. גם הכתיבה שהותירו בעברית שייכת לעולם התוכן של התרבות התורנית, תרבות שאינני בקי בה. המשפחה של אבי, בינדר (שם שעוּבְרַת לבן דור) שעלה לארץ מטרנסילבניה בשנת 1935, דיברה הונגרית, רומנית, יידיש וכנראה גם קצת גרמנית. בכל השפות האלה אין לי ידיעות כלל. כך, כאשר ביקרתי בהונגריה וברומניה, חשתי תחושה משונה של "שייך ולא שייך" גם יחד. אני נוכח וצופה כביכול מבעד למסך שקוף, במקומות שבהם פעלו אבותיי, מסך שמפריד ביני לבין המציאות ההיסטורית שהם חיו בה. אולם התופעה של שינוי הזהות ואובדן חלקי או מלא של המטענים התרבותיים הישנים, תופעה שעברו העולים מכל הגלויות בישראל, היא תופעה קבועה בתולדות העם היהודי. מה שקרה לעולים לארץ קרה בהקשר היסטורי אחר ליהודים שהיגרו לשתי "האמריקות", כפי שתיארתי לעיל.
אם כך, ברור שחקר השורשים המשפחתיים חייב להסתמך על ידיעת התפניות בתולדות העם היהודי ועל לימוד מעמיק של הקהילות השונות ושל תולדותיהן. מן ההכרח ללמוד ולהכיר את המהלכים המרכזיים בתולדות העם היהודי, מהלכים שהובילו להקמתן של קהילות חדשות ולשקיעתן של קהילות אחרות בדרך הנדודים בת אלפי השנים. היכולת לבנות מחדש, במקומות אחרים בעולם ובמסגרת תרבויות שונות, שמרה על קיומו של העם היהודי ויצרה את המגוון הגדול של הקהילות שהתקבצו במדינת ישראל. הדרך ההיסטורית של העם היהודי מוכיחה שמעבר לכל המחלוקות וההבדלים, מדובר בעם אחד שנאלץ להתמודד עם תפניות היסטוריות גדולות.
אני טוען שאין כל משמעות להבדלים על פי ארץ המוצא, על פי המסורת או על פי מידת השמירה על ההלכה והמצוות. הגורל ההיסטורי והזיכרון הלאומי של היהודים הם משותפים וגם המודעות לצורך לשמור עליהם ולטפח את המודעות קדמו במאות (ואף באלפי שנים) לניסוח הרעיון הלאומי ולמימושו באירופה של המאה ה-19. מימוש הרעיון הלאומי באירופה אכן נתן לציונות מעטפת מודרנית, אך התכנים, הסמלים והקודים כבר נכתבו והונחלו דורות רבים לפניה.
המשך יבוא.
