שקר לבן הוא אומנם שקר, אך הוא מקל על חיינו אחד עם השני ובתוך החברה. לא את כל האמת אנחנו תמיד רוצים לשמוע ולדעת, ולפעמים אי-אמת קטנה יכולה לחסוך אי נעימות גדולה. אנשים משתמשים לעיתים במושג "שקר לבן" כדי להקטין את הערך של השקר שלהם, גם כשלא מדובר באמת בשקר לבן, אלא בשקר של ממש. "אני לא מגיעה לעבודה כי אני לא מרגישה טוב", זה לא שקר לבן. זה שקר של ממש. מידת הלגיטימיות שלו תלויה בעמדה המוסרית של הדובר, ולא אכנס לדיון הפילוסופי הזה. מטרתו של שקר לבן אמיתי, היא לא לפגוע במישהו אחר. להגיד לכלה שהשמלה שלה מהממת, גם אם היא נראית כמו עוגת קצפת ביום רע, זה שקר לבן. הרי אין שום סיבה לחרב לכלה את יום חתונתה רק בשם אמת אישית שלא חשובה לאף אחד.
אבל... קוראיי הנאמנים זוכרים בוודאי שבדיון על שקרים טענתי שלא כדאי לשקר כשהילדים שומעים, משום שהם לומדים מאיתנו לשקר. ובכן, הילדים לומדים מאיתנו לשקר, והם גם לומדים עם הזמן לשקר שקרים לבנים. קרוב לוודאי שבהתחלה יהיה בלבול – ילדים אינם יודעים להבחין בין הסיטואציות השונות, ואינם יודעים מתי "מתאים" לשקר ומתי חייבים להגיד את האמת. ככל שההדגמה שלנו תהיה מדויקת (ואפשר לעיתים ללוות גם בהסברים), כך הם ילמדו טוב יותר את ההבדל בין שקר לבין שקר לבן, ובין רמאות לבין חוסר טקט בסיסי.
איזה אף גדול יש לך!
ילדים קטנים מאוד אומרים בבסיסם את האמת ואת כל האמת, גם את זאת שאנחנו לא רוצים לשמוע. כל הורה לילד זוכר את המבוכה כשילדו הקטן הסב את תשומת לב הציבור לאף הגדול, לבטן השמנה, לשומה המכוערת או לקול המצחיק של מישהו אחר. זה מביך, אבל אין מה לכעוס. הרי הילד רק מציין עובדות אמיתיות, עובדות שהוא טרם למד שהן עובדות מביכות. הרי האמירה שבטן שמנה או קול מצחיק זה "משהו שלא אומרים" היא אמירה חברתית שהילד צריך ללמוד. אפשר לצחוק כדי להקטין את המבוכה, וחשוב להסביר לילד שמה שאמר זה "לא נעים" – לא לכם, ולא ל"קורבן".
שקרים לבנים הן אחת השיטות להימנע מאמירות לא נעימות, אך הילדים לומדים מתוך חיקוי שלעיתים עדיף פשוט לא להגיד דבר. לא צריך להגיד לאיש עם האף הגדול "איזה אף מקסים יש לך", כי אפשר פשוט לא להתייחס לנושא האף. ילדים קטנים נוטים להתייחס ולהגיד בקול כל דבר שמרשים אותם או שבולט להם לעין. אל תלמדו את הילד להמציא, למדו אותו שיש דברים שלא נעים לומר.
כמבוגרים, לעיתים קרובות אנחנו מדברים על הפגמים או על החלקים המוזרים והמצחיקים של אנשים אחרים מבלי שהם שומעים. להגיד על הדודה שהיא זקנה מוזרה כשהיא לא שומעת, זה לא נראה כמו משהו בעייתי. אבל כפי שכבר הזכרתי, ילדים שומעים הכול ויודעים הכול. "אימא אמרה לאבא שאת זקנה מוזרה!" יכול להיות אפילו מביך יותר מאשר אמירה שהילד המציא לבד. לכן, שימו לב לדבריכם, דברו בכבוד ובנימוס על אנשים אחרים, וכך הילדים ילמדו טקט מהו.
ילדים, במובן מסוים, הם כמו "עולים חדשים" לתוך התרבות שאליה נולדו. הם צריכים ללמוד איך מתנהגים, איך מדברים ואיך לא מדברים. הם יעשו הרבה טעויות בהתחלה. הם ישמעו שקר לבן, וילמדו ממנו לשקר באופן כללי. תפקידנו לנווט אותם בעדינות בין הכללים והנורמות, להסביר להם כשהם טועים, ולקבל בסבלנות שייקח זמן עד שילד קטן יבחין בסיטואציות הדורשות שתיקה או שקר לבן.
