יושבים בסלון, כל פעם אצל מישהו אחר, קצת מתלוצצים וקצת לומדים. מין שגרה שכזו.הטיש השבת היה אצלי בבית. דיברנו על נח, איש צדיק וקצת תמים, שבנה גן חיות צף והסתגר בו עם משפחתו חצי שנה מפני מי המבול, עד שקלו המים וכלו הקצים, וקול ממעל – "צא מן התיבה!" – אילץ אותו לצאת. שאלנו את עצמנו איך זה להיות נח, איך זה להיות ניצול כמעט יחיד מאסון כל כך נורא. איך אפשר להתחיל לבנות שוב הכול מחדש תוך מודעות לאפשריותו של ההרס. אכלנו כמה דברים טובים ושתינו כמה דברים טובים ועסקנו בדברי תורה עד שנתאחרה השעה וכבדו הרואות.
אחרי שהבית התרוקן מאחרוני האורחים והושב פחות או יותר לקדמותו קרסתי לתוך הכורסה, עייף מלטפס אל מיטתי שבקומה השנייה, אבל רגע לפני שנרדמתי חזרה אליי דמותו של האיש נח בן ה-600. ראיתי אותו פותח ביד כבדה את הדלת, מוריד בזהירות את כבש התיבה אל הבוץ, וזז ברגע האחרון כדי לא להידרס בפרסותיהם של חיות הבר הדוהרות אל מורדות האררט, שיכורות מתחושת החירות הפתאומית. ראיתי איך הוא מביט בשתיקה נדהמת באשתו ובבניו ובנשיהם, הממהרים גם הם אל עולם חדש-אמיץ, לפרות ולרבות ולכבוש ולנטוש. הבחנתי בו מהסס על סף התיבה המתרוקנת, מסרב לעזוב את סירת ההצלה שלו ולהציב את רגלו על האדמה הבוגדנית, הזרועה פגרי דגים פעורי פה שנלכדו בירידת המים הפתאומית. כשנרדמתי סוף סוף הוא עוד עמד שם, טובע.
בבוקר הלכתי לבית הכנסת ושמעתי את המשך הסיפור: נח איש האדמה, איש צדיק וקצת תמים, מעולם לא התאושש מהטראומה. האיש, שידע לדבר עם כל ציפור ורמש בשפתם, לא הצליח להסתגל אחרי המבול לשפה האחת ולדברים החדים, לקצב המודרני המהיר, לעיר ולמגדל. כמו השתיין בספר "הנסיך הקטן" הוא נלכד במעגל קסמים של שתייה, התבזות, בושה, כעס ושכחה. כשנפטר, 350 שנה מאוחר יותר, כבר הפך לצל של עצמו. איש לא זכר את נח של פעם, הכחוש והנמרץ, שעסק בבנייה למרות כל המכשולים, ששמע את קול א-להים אדירים במקום למלא את הארץ חמס כמו כולם. הנח הזה הפך למספר מעשיות חסרות-הקשר על אסונות פנטסטיים ועולמות אבודים, שבוי בתיבת זיכרונותיו הממשיכה להיטלטל לנצח על פני מים סוערים.
בערבי השבתות הבאים נסב לטיש בבתים אחרים. כבכל שנה נדון מן הסתם באברהם ההולך וביצחק הנשאר וביעקב השב, בעקרות וביולדות, באהבתם ובשנאתם, בקנאת האחים, במלכים ובמלאכים. כל אחד מגיבורי בראשית יופיע לכמה פסוקים או פרקים, יאמר מה שכבר אמר ויפעל מה שכבר פעל, יטביע שוב את חותמו בזיכרון ההיסטורי ויפנה שוב את הבמה לבאים אחריו. אנחנו נאכל כמה דברים טובים ונשתה כמה דברים טובים ונעסוק בדברי תורה עד שתתאחר השעה, ואל מה שלא נספיק נחזור בשנה הבאה.
ואולי זו נחמה פורתא גם לנח: בכל שנה בסתיו נדבר שוב בו. נרים כוסית של טיש לזכרו של האיש שחי 950 שנה, ילד בנים ובנות, אבל כל חייו היו מבול ותיבה ללא צוהר. נשתה לכבוד האיש הבודד הזה, שסיפור חייו הוא כל שנותר לו, וההקשבה לסיפורו היא מה שמחזיק אותו משנה לשנה.
במוצאי שבת חזרתי כרגיל לשגרת ההתעדכנות בחדשות ולהדחת הכלים ולסידור הסלון ולבדיקת האימיילים ולעזרה בשיעורי הבית ולריצה ביישוב ולשליחת הדו"ח השבועי. בשעה מאוחרת מדי, כשכל זה הסתיים סוף סוף, התיישבתי לכתוב על האיש שהלך לשכרה כי לא יכול היה לחזור לשגרה, ופתאום לא יכולתי שלא לתהות, כמה ניצולים כאלה חיים בינינו. כמה סיפורי-חיים משתתקים יום יום משום שאיש אינו רוצה עוד לשמוע. כמה קל לי לטבוע במבול מטלות היום-יום ולא לפתוח צוהר בין תיבתי אני לבין תיבתו של הזולת.
כמה בדידות יש מסביב, וכמה נח.
