מי מאיתנו לא חווה סיטואציות מעין אלו בחיי היום יום? סיטואציות מעין אלו רווחות מאוד, הילד כועס וההורה לא לגמרי מבין למה, מתאפק לא לכעוס ואפילו מציע מחווה, והילד כועס עוד יותר. אז למה זה קורה? כמובן שיכולות להיות הרבה מאוד סיבות וכל מקרה הוא בהחלט לגופו. כאן אציע נקודת מבט אפשרית אחת למצבים מעין אלו: הורות ששופטת את הילד לחובה.
לדניאל נשפך הכוס, ככל הנראה היא לא כעסה בגלל שאין לה מיץ כרגע, היות שהאם הציעה מיד למזוג לה שוב מיץ. דניאל כעסה על משהו אחר. ייתכן שהיא כעסה כיוון שלא הצליחה בגיל 3 במשימה החשובה להחזיק כוס מיץ בלי לשפוך, או בגלל שהיא חושבת שאימא מאוכזבת ממנה ושאולי לא תסמוך עליה יותר, או אולי בגלל שהיא יודעת שעכשיו אימא חושבת עליה שהיא טרוריסטית. גם אם היא אינה יודעת בדיוק את המשמעות של המילה, סמכו על דניאל שהיא מבינה שזו לא מחשבה חיובית של האם. דניאל מבינה שכאשר היא בוכה וכועסת אימא שלה חושבת שהיא לא טובה. וזה מכעיס אותה עוד יותר.
קיים סיכוי טוב לכך שאם אימא של דניאל הייתה חושבת שדניאל פשוט עצובה כי היא לא הצליחה במשימה חשובה של גיל 3, שדניאל כועסת כי היא אולי אכזבה את עצמה ואת אימא שלה, אולי היא נבוכה מול האחים הגדולים שכבר לא שופכים מיץ, אזי אימא של דניאל פשוט לא הייתה חושבת בכלל שדניאל היא "טרוריסטית", אלא פשוט ילדה שכועסת על עצמה. פרשנות חיובית להתנהגות של הילד תעזור לנו כהורים לייצר אמפתיה כלפי הילד, גם כאשר ההתנהגות שלו בפועל אינה נוחה לנו.
כאשר אנחנו מייצרים חשיבה אמפתית כלפי ההתנהגות של הילד, קל לנו יותר להציע באופן אוטומטי מענה הולם ומקדם מציאות חיובית יותר עבור הילד. במקרה של דניאל, אם האם הייתה חושבת שהיא בסך הכול עצובה וכועסת כי לא הצליחה במשימה, היא אולי הייתה מציעה לה חיבוק ונשיקה מכל הלב, מנחמת אותה ובעיקר מראה לה שהיא רואה שהיא עצובה. סיכוי טוב שהסצנה הייתה מסתיימת מהר מאוד.
כאשר אנחנו שופטים את הילד לכף זכות, ומייצרים חשיבה אמפתית על המעשים ועל ההתנהגויות שלו, אנחנו מקבלים תמורה כפולה ואף משולשת: ראשית – סיכוי טוב שנפתור מהר יותר סיטואציות של בכי ושל כעס בבית. שנית – אנחנו מסייעים לילד להתבונן על עצמו באופן אמפתי, ולפרש את המעשים שלו עצמו בצורה חיובית יותר ומקדמת. שלישית – אנחנו בונים אצל הילד דפוס בינאישי חיובי יותר ביחסים עם אחים ועם חברים, להגיב בצורה אמפתית כלפי הסביבה.
גם כאשר אנחנו עשויים להיות מאוד משוכנעים שההתנהגות של הילד היא כדי לפגוע ולהפריע לסדר, עדיין יעזור לנו לשפוט את הילד לכף זכות. מספיק שנוכל להגיד לעצמנו: "הילד ראה עכשיו סרט לא חינוכי וזה משפיע על התנהגותו", או "אולי היה לו יום לא טוב בגן", וכבר יצרנו מציאות טובה יותר. המחשבה ששופטת את הילד לכף זכות תעזור לנו להגיב בצורה יעילה יותר, אמפתית. במקום להגיד לילד שמשך לאחותו בשיער "אתה ילד רע", נוכל פשוט לבקש שיפסיק עם ההתנהגות הזו, ולעמוד על כך בתוקף, ולאחר מכן לשאול "איך היה היום בגן?", "איך אתה מרגיש היום?", "למה משכת לאחותך בשיער?" "שמת לב שזה מאוד כאב לה?". עם מינימום כעס כלפיו, ועם מקסימום אמפתיה לשניהם.
כאשר אנחנו שמים תוויות על הילדים שלנו, הם עשויים להתנהג בדיוק על פי התווית הזו. אז עדיף שנשים עליהם תווית חיובית, על ידי חשיבה לכף זכות. בהצלחה!
