כשראו המבוגרים שישראל הנער אינו מתמיד בלימודו וממשיך להתבודד, נתייאשו ממנו ועזבוהו לנפשו, ואילו ישראל המשיך בלימודו העצמי בדרכו הייחודית, כאשר העצים, האדמה, עופות השמים וחיות היער הופכים למוריו ולידידיו הקרובים. כשגדל מעט, השכיר את עצמו ישראל להוליך ולשמור על הילדים בעודם הולכים לתלמוד תורה ומשם לבית התפילה, וכך היה מלווה אותם במשך היום ומלמדם ניגונים ומזמורים שפיזם לעצמו בשמחה, כדרכו.
יום אחד, בעת שהלך עם הילדים, התנפל עליהם לפתע זאב שחור וגדול. הזאב פצע כמה מהם והאחרים ברחו ונתמלאו פחד גדול, ויש מהם שנעשו חולים מרוב פחדם ולא רצו לצאת עוד מביתם. התלבט ישראל מה עליו לעשות, הפחד הגדול שטלטל את הילדים והוריהם, השפיע גם עליו, אך הוא הבין כי עת צרה היא וכי עליו לעשות מעשה. הוא נזכר בדברי אביו החכם עליו השלום, אביו שלא ירא משום דבר זולת מורא האל לבדו – "וכי יבטח באלוהים ויתחזק באמונתו בעת צרה ופורענות".
התבונן ישראל אל תוך הדבר והבין כי לא בזאב רגיל מדובר וכי מדובר בוודאי במכשף שרוצה לפגוע בילדים. נאמן לדברי אביו, הלך ישראל לבתיהם של חניכיו, דיבר על לבם ועל לב הוריהם וביקש שיפקידו בידיו את ילדיהם כשהוא מבטיח לשמור עליהם מכל משמר. אחרי מאמצי שכנוע רציניים, הם ניאותו לבטוח בישראל. לא עבר זמן רב וכשהוליך ישראל את הילדים בקרבת היער, התנפל עליהם הזאב השחור. ישראל לא התבלבל הפעם, הוא נעץ את עיניו היוקדות כלפידים בעיניה האפלות של החיה הארורה. הזאב קפא על מקומו ובמקל גדול שבידו הכה ישראל בחוזקה על מצחו וזה נפל מיד ומת. למחרת התגלתה גופתו של ערל אחד ששמו נודע ברבים כמכשף, וכך חזרו השלום והשקט לשרור בכפר.
לימים כשגדל הנער, הפך למנהיג של יהודים רבים ולמייסד של דרך החסידות שדגלה בעבודת האל מתוך פשטות, שמחה ואהבה בין אדם לחברו, והוא נודע בשמו רבי ישראל בעל שם טוב. ועוד דבר, מספרים שכאשר היה רבי ישראל פוגש בחסידים שהיו באים לשאול בעצתו, הוא היה מקבל את פניהם כשהוא לבוש בגלימה שחורה עשויה מעור זאב.
