"הפסיפס הישראלי המתהווה איננו גזרה – אלא הזדמנות אדירה. הוא טומן בחובו עושר תרבותי, השראה, אנושיות ורגישות. אסור שהסדר הישראלי החדש ידחוף אותנו להיבדלות ולהיפרדות. אסור לנו לוותר על תפיסה של ישראליות. אלא, עלינו לפתוח את שעריה ולהרחיב את שפתה", מצטטת אוצרת התערוכה שושי נורמן מתוך דברי נשיא המדינה ראובן רובי ריבלין בכנס הרצליה, במלאת שנה לכהונתו.
הזהות של היוצרים השונים באה לידי ביטוי, בין השאר, באמנות שהם מציגים. אמנות שמוצגת בחלל מבנה המועצה, מועצה שחרטה על דגלה את הרבגוניות שהקהילות השונות שמרכיבות את הפסיפס מאפשרת.
אמנות הפְּסֵיפָס כמו מלאכת האוצרות עברה ועוברת שינויים ותמורות. בהתחלה שימש הפסיפס בעיקר כריצוף דקורטיבי, עם השנים נכנסו לתוכו דימויים והוא עלה לקירות ואף לתקרות. איכותו של הפסיפס נקבעה לפי קטנותן ואיכותן של האבנים, ככל שהיו קטנות ומגוונות בצבען כך יכלו לשוות לדימויים מראה ראליסטי ועשיר יותר. הפסיפס במתכונתו העכשווית מתכתב עם הפסיפס העתיק אולם גם מחדש אלמנטים רעיוניים וצורניים. האוצר כמו אמן הפסיפס אמון על בחירת החלקים השונים בתערוכה שירכיבו את השלם, בשלב השני והחשוב לא פחות עליו לבחור בחירה מושכלת של מקום לכל אחד מהחלקים כדי שיבלוט ויהיה משמעותי אך גם יתנהל בהרמוניה ויחמיא לחלקים האחרים. ככל שהחלל יותר קטן והפרטים בתערוכה שייכים למדיות שונות כך האתגר גדול.
האם התערוכה מצליחה ללכד את העבודות השונות לכדי אמירה ברורה? המבקרים מוזמנים לשאול את השאלה הזו ולהגיע למסקנות אישיות בנוגע לתערוכה ואולי גם בנוגע לחיים שאותם התערוכה מייצגת.
התערוכה 'פסיפס של קהילות היא האחרונה בסדרת תערוכות שאצרה שושי נורמן ב- 9 השנים האחרונות, במבואת המועצה. עשרות אמנים מקומיים הציגו ואף הכירו זה את זה במסגרת זו וגם חלל התצוגה שינה את פניו כדי להוות גלריה ורקע לאמנות המוצגת בו.