פרופ' שמואל רייס (69), תושב עצמון, הקים בשנת 1984 את מרפאת "הכללית" במשגב ביחד עם ראש המועצה הראשון במשגב, אריק רז, והיה מנהלה הראשון. הוא אחד מרופאי המשפחה הראשונים בארץ. פרופ' רייס החל את הקריירה שלו כרופא משפחה עם סיום הכשרתו ב-1978, כרופא של יישובי משגב הראשונים – שגב (עצמון), יודפת ויעד, כשאלה היו עוד במחנה הזמני שלהם ביבור. הוא רופא המשפחה הראשון בפקולטה לרפואה בטכניון שקיבל את התואר "פרופסור" לפני כ-9 שנים (ולרגל אותו אירוע ערכתי עמו ריאיון ראשון).במשך כל שנות עבודתו הוא חילק את דרכו המקצועית ל-3 תחומים עיקריים: רפואת משפחה – במרפאת "הכללית" במשגב, הוראה בביה"ס לרפואה בטכניון בחיפה, והכשרת דורות רבים של רופאי משפחה, ומחקר.
לפני כ-5 חודשים יצא פרופ' רייס לגמלאות ממרפאת משגב, לאחר למעלה מ-3 עשורים שעבד בה כמנהל וכרופא משפחה. הוא ניהל את המרפאה במשך כ-10 שנים והחליט לוותר על התפקיד כשהתמנה למנהל המחלקה לרפואת משפחה בביה"ס לרפואה בטכניון, אך המשיך לעבוד בה כרופא משפחה.
פרופ' רייס אומנם יצא לגמלאות באופן רשמי, אך לא באופן מעשי. הוא החליט לפתוח מרפאה עצמאית של "הכללית" בגילון. אירוע חנוכת המרפאה באופן רשמי יתקיים ביום שישי ה-3 במרץ.
את הריאיון ערכתי עמו במרפאתו החדשה – במבנה שהיה פעם מועדון החברים של גילון. המרפאה נפתחה לקהל לפני 4.5 חודשים, ב-1.10.17. המקום שופץ ונצבע. חדר קבלה גדול מקביל את פני הבאים, עם ספות וכורסאות ישיבה נוחות. תחושה של בית.
במקום הנעים והיפה הזה נפגשתי עם פרופ' רייס – איש נאה ומרשים. במפגש בינינו הוא העניק לי ריאיון מרתק ששפך אור על עשייתו בתחומי הרפואה בעבר ובהווה, והריאיון המעניין הפך גם לריאיון מרגש, כאשר פרופ' רייס שיתף אותי בהתרגשות גם בתחושותיו.
"הצעה שאי אפשר לסרב לה"
למה החלטת לפתוח מרפאה לאחר שיצאת לגמלאות, ולא לנוח על זרי הדפנה?
"המשפחה שלי שאלה את השאלה הזאת הכי חזק – יש לי 2 נכדים חמודים (בנים) ונכדה בדרך, אבל שקלתי את עניין הקמת המרפאה מאוד ברצינות, וכשבחנתי את זה ביני לבין עצמי ראיתי שהתשוקה שלי לטפל בבני אדם עדיין בוערת, ואולי אפילו עוד יותר חזקה ממה שהיא הייתה קודם".
איך אתה מסביר את זה?
"אני רופא ואדם שכל הזמן מחפש איך להשתפר, ואיך להשתדרג, ואיך להיות גם איש מקצוע יותר יעיל, אבל, יותר מזה – איך המודעות שלי, והקשב שלי, והנוכחות והאמפתיה למטופלים יתמקסמו ויהיו כמה שיותר נקיים. גיליתי בדיעבד (אבל אני שמח שגיליתי את זה) שאני יוצא ממסגרת ממוסדת שיש בה כל מיני כללים, וביורוקרטיה, וחסמים, כך שהזמן הנקי למטופלים כבר לא היה אופטימלי. מה שמצאתי במרפאה הזאת זו אפשרות לעשות רפואה הרבה יותר שלווה, הרבה יותר נינוחה ממה שעשיתי קודם".
למרות קורת הרוח הגלויה שלו מהצעד שעשה, הוא מודה בגילוי לב שהפרישה מהמרפאה במשגב לא הייתה פרי החלטה שלו, וכי למרות ניסיונו העתיר והקילומטראז' שצבר בתחומו, תחילת הדרך לא הייתה לו קלה: "התקופה הזאת הייתה מאוד לא פשוטה. אני עוד פעם בטירונות. הרי בניתי דברים בחיים שלי, ובכל אחד מהם חוויתי את המאבקים ואת הקשיים שהיו קשורים בו. במידה רבה הייתי מעדיף להישאר במרפאה במשגב עוד מספר שנים, וגם הייתה לי הבטחה כזאת, אבל מסיבות שונות שלא קשורות אליי זה היה צריך להסתיים, הציעו לי להקים מרפאה עצמאית, שתהיה שייכת ל'כללית'. לא תכננתי להקים עוד מרפאה בערוב ימיי. הקמתי מרפאה חדשה מאפס.
שלושת החודשים הראשונים היו מאוד מורכבים, אף על פי שבסך הכול קיבלתי הרבה מאוד תמיכה – גם מהיישוב וגם מהנהלת ה"כללית". היו כאן צרות מצרות שונות, כולל תקשורת, ציוד ועוד. בנחישות וברגישות הכול הסתדר, למעט דברים קטנטנים שנשארו".
לשמחתו, בצד הקליני-הרפואי, המרפאה עונה בהחלט על ציפיותיו: "מכיוון שהמספרים הם יותר קטנים מאלה שעבדתי איתם במשגב, ומכיוון שאני בפנסיה ויש לי יותר זמן, אני בהחלט מרגיש שאני עושה כאן עבודה הרבה יותר נינוחה ויותר קשובה ואני מרגיש התחדשות ושמחה בכל מה שקשור לזה".
למה גילון?
"בעצם, לפני יותר משנה התחייבה קופת חולים הכללית לגילון להקים ביישוב מרפאה, למרות שבמרפאה במשגב הסתייגנו קצת מההחלטה. ההחלטה התקבלה אבל לא היה מי שיעשה את זה. כשהודיעו לי שאני צריך לפרוש, אבל אמרו לי שאם אני רוצה להמשיך לטפל במטופלים אני יכול להקים מרפאה עצמאית. היו לי שתי אפשרויות: או שאני שוכר מקום ומצייד אותו, שזה בלבול מוח גדול, או שאיענה להצעה שקיבלתי, גם מהיישוב וגם מה'כללית', הצעה שאי אפשר לסרב לה: מבנה שישפצו אותו ויציידו אותו. אמרתי: נהדר. זה חוסך לי הרבה כאב ראש". והוא מוסיף בחיוך: "למרות שלמרות התנאים המשופרים האלה זה היה כאב ראש לא קטן".
יש לכך מחירים. האחד – הוא גר בעצמון, ומטופלים רבים וותיקים שלו, בני יישובו ובני יישובים קרובים למרכז השירותים במשגב טענו בפניו שהם היו רוצים להמשיך אתו, אולם אינם רוצים לנסוע 20 דקות כדי להגיע למרפאה.
השני – "אחת מהסיבות שבחרתי לגור בעצמון היא שאני רוצה ללכת ברגל לעבודה שלי. בשנה האחרונה שבה עבדתי במשגב זה התחיל לקרות. אז החלום הזה התרסק...".
האם פתיחת המרפאה בגילון לא תפגע במרפאה במשגב?
"ההיפך הוא הנכון. מה שקרה ברבות השנים הוא שחלק גדול מתושבי גילון וצורית לא השתמשו בשירותים של מרכז בריאות משגב, בשל המרחק. המרפאה שלי היא 'מרפאת-לוויין' של המרפאה במשגב מבחינה ארגונית. כלומר, אפשר לפנות למשגב כשאנחנו סגורים, המשרד של משגב ושירותי בית המרקחת שלו עומדים לרשות החולים שלנו – כל השירותים של מרכז בריאות משגב עומדים לרשות צרכני המרפאה בגילון בתוספת העובדה שאנחנו נותנים את השירות כאן, ובעצם מושכים לכאן אנשים שהיו מטופלים במקומות אחרים, והמיקום של המרפאה בגילון נוח להם יותר. לכן אני חושב שלא רק שלא פגענו במרפאה במשגב, אלא שאנחנו מחזקים אותה, כי לדעתי נגדיל את מספר האנשים שמשגב מטפלת בהם.
מהשבוע הבא אני מתחיל לטפל גם בקיבוץ מורן. מבחינה ארגונית של 'הכללית', הקיבוץ לא היה שייך למשגב עד עכשיו, הם היו שייכים למחוז, ומרפאת האם שלהם הייתה בכרמיאל. עכשיו אני הולך להיות שם הרופא ואני מניח שמטבע הדברים, עם הזמן, גם המרפאה שם תהפוך לחלק מהמטרייה של גילון ומשגב.
אני חושב שגם המיקום של המרפאה, ואני מקווה שגם השירות והאיכות רפואית שהיא נותנת ייצרו המון אטרקטיביות לאנשים מהיישובים הצפוניים של משגב, ואני חושב שבסופו של יום זה תורם ומחזק את מרכז הבריאות במשגב".
אומנם עם הפרישה ירד ממנו עול התורנויות בלילה, אך הוא מציין כי הפציינטים במרפאה שלו יכולים להתקשר אליו בכל עת, והוא מסביר: "זה מאפיין נוסף של המרפאה בגילון, ואנחנו מאוד מעודדים אותו. בניתי אתר שישמש לכלי תקשורת ישירה עם המטופלים. אני מרגיש מאוד נוח עם זה שדרך מיילים והודעות לנייד אנשים נמצאים אתי בקשר פתוח, ואני מאוד רוצה שבכל מה שלא מצריך מפגש פנים אל פנים (שיש לו ערך מוסף), נוכל לטפל באמצעות הטכנולוגיה שיש היום. אני גם מתכנן שעם הזמן מסך המחשב שלי יהיה מסך יותר גדול על הקיר כדי לחלוק אותו עם המטופל. אני רוצה לנסות ליישם בצורה מכסימלית את מה שטכנולוגיה יכולה לתת היום, בשביל לעשות את המפגש בין מטופל לבין מטפל לעוד יותר יעיל ואנושי".
הכיוון העיקרי – חינוך בתחום הרפואה
בריאיון שקיימתי עם פרופ' רייס לפני כ-9 שנים הוא סיפר שהוא עוסק ברפואת משפחה, במחקר ובהוראה. חשבתי שעם פרישתו לגמלאות, הוא יצמצם את תחומי פעילותו, אך התחוור לי שאני טועה. הוא עוסק היום ברפואת משפחה, בהוראה, בניהול הוראה ובמחקר. והוא מפרט: "המצב הוא אפילו יותר מורכב. כלומר, לפני שפרשתי היו לי 2 ג'ובים. מאז שפרשתי, יש לי כבר 3. בשנים האחרונות לימדתי בביה"ס לרפואה בצפת, ובאוגוסט 2015 הבנתי שאני רוצה לפרוש מצפת כי מיציתי, ופרשתי באוקטובר 2015, שנה לפני מועד הפרישה שייעדו לי שם. ואז פנו אליי מביה"ס לרפואה של הדסה באוניברסיטה העברית – והזמינו אותי לתפקיד מאוד מרתק – לרכז את המרכז לחינוך רפואי שלהם, שזה המשרד הפדגוגי של ביה"ס לרפואה. מה שהיה עוד יותר מעניין הוא שבמקביל עשו רפורמה בביה"ס לרפואה שם, בפעם הראשונה מאז הקמתו בשנת 1949 (זהו ביה"ס לרפואה הראשון בארץ). בדרך כלל בתי"ס לרפואה עוברים שינויים כל 15-10 שנים. הם היו מאוד שמרניים עד שהם קיבלו את החלטה, והזמינו אותי להיות התומך בשינוי הזה. כאיש חינוך רפואי זה היה אתגר נפלא לשלב הזה בקריירה שלי, ואני עובד שם כבר שנה וחצי. בשבילי זו חגיגה. אני בעיקר מהגה את השינוי בתוכנית הלימודים, אני עושה הרבה מאוד עבודה של הכשרת סגל – מלמד את המורים את כישורי ההוראה החדשים שנדרשים לשינוי שהם החליטו עליו. לדוגמה, יש שם אולפן סרטים ואנחנו מפיקים בו קורסים ללמידה מקוונת. לפני שבוע הפקנו קורס להעצמת מורים, המיועד לרופאים ולמדענים שמלמדים בביה"ס לרפואה ב'הדסה'. יש בקורס 12 שיעורים עם משימות, והמורים יכולים ללמוד אותו בזמנם החופשי. חוץ מזה אני מלמד בכמה תחומי הוראה – אני מלמד בהתמחות ברפואת משפחה בירושלים, אני מלמד בקורס שנקרא 'אדם ורפואה', ומהשנה הבאה אני מקים בירושלים קורס של כישורים קליניים שמאוד דומה למה שהקמתי בצפת, ואני ודאי גם אלמד בו. אני מחליף שיטות בחינות חדשות בסימולציה, מוניתי להיות אחראי על עיצוב מחדש של קורס העזרה ראשונה ורפואת חירום, שגם אלמד בו. כלומר, אני עוסק בהוראה בכמה דרגות וגם בניהול הוראה. ובתוך כל אלה יש גם הרבה מחקר".
יש הרבה מאוד רופאים במוסדות הרפואיים בארץ שלא למדו כאן. רבים מהם מהמגזר. מתיאוריך מסתבר שבביה"ס לרפואה אתם מתמקדים מאוד בחינוך דור העתיד של הרופאים. האם הרופאים שאינם לומדים בארץ מקבלים את כל הכלים שמקבלים סטודנטים לרפואה בארץ? אם כן – האם משלימים את הפערים?
"השאלה המצוינת שלך מתקשרת למחקר נוסף שעשיתי לא מזמן. לפני כחודשיים פרסמתי עם קבוצה גדולה (אני הייתי המחבר הראשון של המאמר) מאמר גדול בעיתון המדעי המוביל בישראל, ובו סיכום המצב בחינוך הרפואי בישראל בשנת 2016. אחד הדברים שגילינו, תוך כדי הכנת המאמר זה שהייתה מעין הסכמה שבמדינה יש חוסר ברופאים, מכל מיני סיבות – הזדקנות של הרופאים, בעיקר אלה של גלי העלייה הגדול מרוסיה – אלה שעלו בגלים הראשונים הגיעו לגיל פרישה, אחרים מגיעים כשהם מבוגרים, מספר הרופאים שיוצאים מבתיה"ס לרפואה בארץ הוא נמוך, המספר עומד על 400-300 רופאים בשנה – רחוק ממה שצריך כדי לקיים את המספר המתאים של רופאים בישראל. במשך העשור האחרון הכפילו את מספר הסטודנטים לרפואה בארץ – מ-350 ל-700, כדי לתת מענה לזה. גם היו רופאים שחזרו מחו"ל, ועדיין הם לא השלימו את המכסה הרצויה של 1,100 רופאים לשנה, שזה המספר שצריך כדי לקיים את כמות הרופאים הרצוי בארץ.
קיבלנו נתונים ממשרד הבריאות וגילינו שבשנת 2014 המשבר הזה נסתיים. כלומר, מספר הרופאים שקיבלו רישיונות חדשים ב-2015 הוא קרוב ל-1,500. זאת אומרת – עברנו ב-400 את מה שצריך
אבל, ההרכב של הרופאים האלה הוא בדיוק כמו שאמרת – הוא הופך להיות רוב של רופאים שלמדו בחו"ל. בשנת 2015 סיימו בארץ את לימודי הרפואה רק 500 רופאים, כך ש-1,000 רופאים סיימו בחו"ל. ואכן, יש ייצוג מכובד למגזר בקבוצה הזאת. 90%-80% מבתיה"ס לרפואה שבהם הם לומדים לא מלמדים את הדברים שאני מדבר עליהם, כמו: תקשורת, אתיקה, רפואה מבוססת הוכחות מהימנות, ועוד. בתהליך הכניסה שלהם לארץ ובקבלת הרישיון בארץ אף אחד לא מתייחס לתחומים האלה.
אז עכשיו אנחנו כאילו צלצלנו בפעמון והדלקנו נורות אדומות למשרד הבריאות, להסתדרות הרפואית ולכל האנשים שעוסקים בנושא, והבהרנו להם שהנושא הזה חייב לקבל תשומת-לב וצריך לעשות משהו עבור הקבוצה הזאת של בוגרי לימודי רפואה בחו"ל, או לפחות עבור חלק ניכר ממנה – הן בסטאז', הן בבחינות לקבלת רישיון בארץ והן בהתמחויות, כדי לגשר על הפערים".
מחקרים חינוכיים בתחום הרפואה
פרופ' רייס לוקח חלק במספר מחקרים ומיזמים הקשורים לעולם הרפואה, והוא מבהיר: המחקרים שאני עוסק בהם הם מחקרים בתחום החינוך הרפואי, שאותם אני עושה בצורה יותר ממוקדת. אני לא עוסק יותר במחקר קליני".
תן לי בבקשה דוגמאות
"אנחנו עושים מחקר על האקלים הלימודי בביה"ס לרפואה. יש שאלונים שפיתחו בעולם שעברו תיקוף והתאמה לארץ ואנחנו משתמשים בהם. בשאלונים אלה שואלים סטודנטים לרפואה איך הם מרגישים בארגון שבו הם לומדים. אנחנו יודעים שיש מִתאם מאוד גדול בין התפיסה של הלומד – עד כמה האקלים שבו הוא לומד הוא חיובי, עד כמה הוא חושב שהסביבה היא תומכת, מקדמת, לא מפלה ולא מתעללת, לבין התוצאות של הלמידה.
אני שותף למחקר חינוכי נוסף. היום יש מבחני קבלה לכל בתיה"ס לרפואה שנעשים בסימולציה. מעמידים בפני המועמד כל מיני מצבים ורואים איך הוא מתנהל. בסופו של דבר הוא מקבל ציון מהצופים בו, ולפי זה מחליטים איך לקבל את המועמדים. זה כמובן אחרי שהם ענו על כל הפרמטרים האחרים – ציוני הבגרות, הפסיכומטרי וכו'. בוחרים, נגיד, את ה-500 אנשים עם הנתונים הקוגניטיביים הכי גבוהים, ומתוכם בוחרים את האנשים שמתגלים בתצפית על התנהגות, עמדות, אישיוּת, עמידה במתח, התנהגות אתית, וכו'. בירושלים גם עושים את זה, ועכשיו אנחנו בודקים האם הנתונים האלה מנבאים את הביצועים של האנשים בביה"ס לרפואה ולאחריו".
תהודה בינלאומית לתחומים שבהם הוא מתמקד במחקריו
בריאיון שהעניק לי פרופ' רייס לפני כ-9 שנים, הוא הצביע, בין היתר, על 3 מחקרים שהוא נמצא בעיצומם: האחד – תקשורת רופא-חולה-מחשב, השני – שואה ורפואה והשלישי – כאבי גב תחתון. לשני המחקרים הראשונים תהיה בקרוב תהודה בינלאומית, הודות לכנסים שהוא מארגן בנושאים אלה.
והוא מתאר: "תחום שבו אני מתמקד בו, במיוחד בעשור האחרון, הוא 'התקשורת בין מטופל לבין הרופא והמחשב'. המחקר עוסק במה שקורה כשרופא ומטופל נפגשים, ויש מחשב בחדר. קרוב ל-20 שנה אני עוסק בהוראה בתחום הזה. התמזל מזלי ויש לי קשר עם אוניברסיטה אמריקאית, שנקראת 'אוניברסיטת בראון'. באוניברסיטה הזאת עשיתי את השבתון שלי לפני 9 שנים. הם השתכנעו שכדאי לערוך את הכנס העולמי הראשון בתחום הזה, והוא אכן הולך לקרות עוד חודש. יש לי שותפה משם. אני אהיה יו"ר הכנס הזה. זהו כנס בינלאומי שיעסוק בתחום הזה.
התחום השני שבו אני עוסק הוא לקחים מהרפואה בשואה לעיצוב הרופא של היום ומחר. גם פה התמזל מזלי, ובחודש מאי השנה (2017) יהיה כנס בינלאומי גדול פה, בגליל המערבי. בימים אלה סיימנו את התוכנית שלה וקיבלנו המון פידבק חיובי על התוכנית שלה, על העומק שלה ועל הגיוון שלה.
בשני הכנסים האלה יהיה 'מוצר' – בכנס האמריקאי אנחנו נוציא נייר עמדה שאמור לתת קווים מנחים לאופן שבו צריך לטפל בתקשורת שבין רופא לבין מטופל באמצעות מחשב, ומהכנס בארץ יצא מסמך שאנחנו קוראים לו: 'הצהרת הגליל'. במסמך זה תהיה קריאה לכל המוסדות שבהם מחנכים אנשים לטפל באנשים אחרים, לכלול בתוכנית הלימודים שלהם את הלמידה של הלקחים מהשואה".
את המחקר על כאבי גב תחתון עשה פרופ' רייס בשיתוף עם חוקרים נוספים: "היו למחקר הזה שתי רמות של שותפות: הייתה קבוצת מחקר ישראלית שבה נטלתי חלק עם אנשים נוספים, ואנחנו היינו חלק מקהילה שמנתה בין 100 ל-200 חוקרים בעולם. כולנו עסקנו בכאבי גב תחתון ברפואה ראשונית. אנחנו לא כירורגים אורתופדים, אנחנו לא אנשים שעובדים בבתי חולים, אנחנו אנשים שמטפלים באנשים בסביבה הטבעית שלהם ושרואים את המצבים השכיחים של כאבי גב תחתון, ולא את המצבים הקיצוניים.
מה שמצאנו, וזה הפך להיות היום הסטנדרט – שכל הגישה לכאבי גב תחתון שהייתה נהוגה לפני 40-30 שנה, דרשה עדכון ושדרוג. הגישה אז הייתה שזה מצב מכני-אורתופדי שדורש תיקון מכני, כלומר: להשכיב אנשים במיטה או לנתח אותם במהירות יחסית. זוהי גישה שהתוצאות שלה גרועות יותר. הראינו שצריך לעודד אנשים להיות פעילים בצורה מכסימלית במסגרת הכאבים שלהם. הראינו שיש מרכיבים ביו-פסיכו-סוציאליים בכאבי גב תחתון. כלומר, אנשים שיש להם אותה דרגה של נזק שניתן לראות אותו בהדמיה, יכולים, בקצה האחד של הספקטרום, להיות משותקים, לא פעילים וכאלה שכל החיים שלהם מעוצבים ע"י הכאבים, ומצד שני – יש אנשים שלא מרגישים שום דבר. כלומר, התפקיד של הדמיה הוא במקרים רבים ברפואה ראשונית לא רק מיותר, אלא מסוכן. אנחנו היום יודעים שמי שעושה C.T ו-M.R.I של עמוד השדרה, הסיכון שלו לעשות ניתוח מיותר של עמוד השדרה הוא פי 3.
בעצם חלק מהמטרה של הטיפול באנשים עם כאבי גב תחתון היא להפחית את ההדמיות רק למצבם שבהם הם באמת הכרחיים, ויש לכך היום הנחיות מבוססות מידע מהימן ומאוד ברורות.
הראינו שלתקשורת עם המטפל (במקרה שלי זה יהיה רופא משפחה) יש תפקיד מאוד חשוב בהכלה, בליווי, בנורמליזציה ובהחזרה לתפקוד כמה שיותר נורמלי, של אנשים שיש להם כאבי גב תחתון. היום יש גם אמצעים פשוטים יחסית (דיקור מערבי, פיזיותרפיה, כירופרקטיקה וכד') להקלה על הכאבים, וגם לטיפולים ברפואה המשלימה יש תרומה בטיפול בכאבי גב תחתון. יחד יחד עם זאת, הדבר הכי חשוב זה להבין שכאבי גב תחתון זו לא מחלה שנרפאים ממנה. זה חלק מלהיות בן אדם. אי אפשר להיות בלי כאבי גב תחתון, לפחות בחלק מהחיים. והסוד הוא איך להכיל את האפיזודות של הכאבים, איך לדאוג שיהיה בהם מינימום של סבל ושל חוסר תפקוד, אבל גם מינימום של התערבות רפואית. אז מקבלים את התוצאות הכי טובות".
בזמנו סיפרת לי על תחום נוסף שבו עסקת – רפואה סיפורית. האם אתה עוסק בזה גם היום?
"הרבה שנים כתבתי בעצמי וגם הייתי חלק מקבוצה של אנשים בארץ וברחבי העולם, שחושבים שלהיות רופא טוב זה להיות גם בן אדם שמקשיב לסיפור של מי שיושב מולו, מקשיב לסיפור שלו עצמו, וגם יודע לקרוא סיפורים של אחרים וספרות יפה, שממנה אפשר להיתרם לטיפול הרפואי. זה הפך להיות היום תנועה עולמית. אנחנו מלמדים היום את הסטודנטים בכל בתיה"ס לרפואה לכתוב כתיבה רפלקטיבית על מה שעובר עליהם. אנחנו גם חוקרים את זה כדי לראות האם יש לזה תרומה לעיצוב דמות הרופא שהם הולכים להיות. למשל, איגוד רופאי המשפחה מפרסם כבר 4 או 5 שנים ספר בכל שנה שמכיל סיפורים של רופאי משפחה. עשרות רופאי משפחה מגישים את הסיפורים שלהם, וזה הופך להיות חלק מהתרבות, מהדרך שבה רופאים משכללים את היכולת שלהם להיות קשובים ואמפתיים, גם למטופלים וגם לעצמם. יש היום בבתיה"ס לרפואה בצפת, בבאר שבע ובירושלים תוכניות שמלמדות רפואה סיפורית ומזמינות אנשים לעסוק בכתיבה על מה שעובר עליהם בתור סטודנטים לרפואה ובתור אנשים שעוסקים ברפואה, ואני חושב שזה הולך ומתרחב ויש לזה תפקיד בעיצוב של איש מקצוע רפואי לאדם אמפתי ומכיל יותר. יש לכך סימוכין גם במחקרים פסיכולוגיים".
ובהקשר לכך יש לפרופ' רייס גם תוכניות לפרישה הסופית שלו: "אני מניח שמה שאני אעשה בסוף האמתי של הקריירה שלי, זה לכתוב את זיכרונותיי באיזשהו אופן, כי יש שם כל כך הרבה דברים מעשירים, וכל כך הרבה דברים מרגשים וגם כאלה שמרחיבים את הדעת ומרחיבים את הלב, שאני ארצה לחלוק אותם עם אחרים".
"אני חושב שלתושבי משגב יש שירות רפואי שהוא ברמה הרבה מעל הממוצע"
איך אתה רואה את נושא הרפואה באזור? הנושא קיבל זרקור לאחרונה באמצעי התקשורת. האם כצעקתה?
"הפרנסים של הגליל זועקים כל הזמן שהבריאות של אנשי הגליל היא פחות טובה מזו של המרכז, והם תולים את זה בהיקף השירותים ובציוד, כמו האם יש מאיץ לטיפול בהקרנות לחולי סרטן, או בתחומים כמו נוירוכירורגיה, טיפול בחולי לב וכו'. אלה הן עובדות שקשורות, אכן, לשילוב לא רק של הנושא של השירותים – יש פחות שירותים בגליל מאשר יש במרכז, אבל גם המצב הסוציו-אקונומי של הגליל הוא פחות טוב מהמצב של המרכז. אנחנו יודעים שהמצב הסוציו-אקונומי הוא מנבא מאוד חזק של בריאות.
אבל בסה"כ ננקטות עכשיו פעולות מאוד מסיביות לתיקון הנושא – החל מהקמת ביה"ס לרפואה בצפת, דרך חיזוק בתי חולים באזור – המרכז הרפואי לגליל בנהריה, המרכז הרפואי זיו בצפת והמרכז הרפואי פדה-פוריה בטבריה, וכלה בחיזוק הקהילה, כדי לתגבר את השירותים. ואני מאמין ומקווה שהפערים האלה ילכו ויצטמצמו.
אני חושב שזה לא נוגע לתושבי משגב. כי דבר ראשון – מצבם הסוציו-אקונומי של תושבי משגב גבוה מהממוצע הכללי, והם גם אנשים עם יכולות ועם קשרים. בהכללה – אנשי משגב מנהלים את הבריאות שלהם בצורה מתוחכמת, כמו תושבים במרכז, מבחינת ההרגלים והיכולות שיש להם. דבר שני – אני חושב שלתושבי משגב יש שירות רפואי שהוא ברמה הרבה מעל הממוצע, בוודאי בגליל אבל גם באופן כללי. הרבה אנשים מסתכלים על המרפאה במשגב כמרפאה לדוגמה בתחום של רפואת משפחה, או רפואה ראשונית, ואני חושב שזה נכון".
האם החזון שהנחה אתכם בהקמת המרפאה במשגב בשנת 1984 תואם את מה שקורה עכשיו במרפאה?
"החזון שהיה כשהקמנו את המרפאה, במידה מסוימת כבר אינו מתאים למציאות של היום, כי החזון שלנו היה – להקים מרכז בריאות שעומד בפני עצמו ושייתן את כל השירותים האפשריים, לכל התושבים של משגב – החל משירותי חירום, המשך בקשר עם מערכת הרווחה וכלה בשירותי רפואה יועצת בתחומים רבים.
אומנם יש היום במרפאת משגב רופאת ילדים, רופאת נשים, ומדי פעם מגיעים לביקור רופאי עיניים, אך החזון הזה לא קיים יותר. מכמה סיבות – קודם כול, האקסקלוסיביות שהייתה לנו כשמשגב קמה – נעלמה. מרכז הבריאות במשגב משרת היום 1/3 מתושבי משגב. אני מניח שעוד 1/3 בערך ממבוטחי 'הכללית' הולכים למרפאות אחרות של הקופה בכרמיאל ובמקומו אחרים, ויש עוד ציבור גדול שהולך לקופות החולים האחרות. לכן, האפשרות הזאת לייצר מרכז רפואי שיספק לכל התושבים את כל השירותים, התפוגגה לאור המציאות.
גם לגבי שירותי החירום – היום מדינת ישראל מספקת שירותי חירום בנגישות, בזמינות ובאיכות כזאת, שלא צריך שהמרפאה תתעסק בזה בכלל. פה ושם מגיע אליה איזה מקרה חירום, אבל ברוב מקרי החירום לא זקוקים לנו בשביל מענה הולם.
לכן, במובנים אלה החזון הזה הוא לא רלוונטי יותר. מצד שני – החזון של לתת שירות שיהיה כמה שיותר כוללני, ומקיף ואיכותי, ובהתכתבות עם השירותים האחרים של המועצה (כמו הרווחה ומרפאת השיניים) –מתעדכן מטבע הדברים, אבל אני חושב שיחד עם זאת הוא משמר היבטים משמעותיים של החזון המקורי".
הזכרתי לפרופ' רייס שלפני כ-30 שנה, מספר חודשים לאחר שהגענו למשגב, כשבני הבכור היה בן 10, הוא קיבל בעיטה בקרסולו במקום בכדור, במשחק כדורגל. בבית החולים האבחנה לסיבת כאביו הייתה שגויה ושמו לו גבס, אולם לאחר מספר שעות שבהן הוא נאנק מכאבים וחומו עלה, התקשרנו אליו. זה היה בשבת – הוא היה בתורנות (וגם היה רופא המשפחה שלנו). פרופ' רייס (אז עדיין ד"ר) הנחה אותנו להכניס את הילד לאמבטיה ולהמיס את הגבס, ולהביא אותו אליו. בדיקה קצרה שלו העלתה שהילד חטף זיהום פנימי, והוא שלח אותנו לבית חולים בדחיפות. הילד היה מאושפז כשבוע, שבמהלכו ביקר אותו פרופ' רייס לפחות פעמיים, וזה מאוד ריגש אותנו, ועד היום אנחנו זוכרים לו את זה. פרופ' רייס לא זכר את המקרה, אך בהחלט התרגש מהסיפור.
ההיבטים האישיים
איך אתה מתמרן בין כל העיסוקים שלך?
"זו שאלה מצוינת (בחיוך). אני צריך לשכנע אותך שאני קצת בפנסיה, אבל שאני גם מצליח לעשות את כל הדברים האלה. זה קורה ככה: אני נוסע לירושלים ביום שני בצהריים, עוצר בתל אביב, מבלה את כל אחה"צ עם הנכדים שלי – אחד בן קרוב ל-3 והשני בן 3 – משתי בנות שונות – לכבודי הם מתכנסים ביחד. בערב אני עולה לירושלים וישן אצל אחותי – היא גרה קרוב ל'הדסה' (זה גם נחמד לשיפור איכות החיים במשפחה). בימים שלישי ורביעי אני עובד בירושלים, אבל חוזר ברביעי אחה"צ ועובד פה במרפאה בערב. אלה הימים האינטנסיביים שלי. בשאר הימים אני מקבל במרפאה, אבל ביום חמישי, לדוגמה, יש לי יום פנוי מהבוקר עד אחה"צ, ואני מקבל מטופלים משעות אחה"צ. אני גם יכול לומר שיש סימנים נוספים לכך שאני כבר בפנסיה. למשל, ביום חמישי האחרון אני ואשתי נועה הלכנו לסרט, אחרי ש-30 שנה כמעט שלא עשינו את זה. התפנה לי זמן, אבל לא כל הזמן. יש יומיים מאוד אינטנסיביים שקשורים בעבודתי בירושלים.
את ההפקה של שני הכנסים שדיברתי עליהם אני עושה בזמן הפנוי ובשיחות ועידה לארה"ב פעם בשבוע. בסה"כ אני עובד פחות מבחינת שעות ועומס ממה שעבדתי לפני הפרישה ויש לי יותר זמן פנוי לנכדים ולעצמי, ויותר רוגע".
במבט לאחור – האם יש דברים שאתה מצטער עליהם, שלא עשית במהלך הקריירה שלך? האם אתה מרוצה מהקריירה שעשית?
"אני מאוד מרוצה מהקריירה. אני מרגיש אדם בר-מזל לגמרי בקריירה שלי, וגם בחיים האישיים. רוב הדברים שחלמתי עליהם – התגשמו לי. יש ביטוי במקורות שאומר ש'אין אדם יוצא מהעולם וחצי תאוותו בידו'. אני מרגיש שאני אצא מהעולם ויותר מחצי תאוותי בידי.
דברים שחלמתי עליהם לפני 30-20 שנה התגשמו אחר כך בביה"ס לרפואה בצפת. דברים שחלמתי עליהם בצפת ולא התגשמו – מתגשמים עכשיו בירושלים. דברים שחלמתי עליהם במשגב – מתגשמים עכשיו קצת כאן. כל הזמן אני במקום שאני מרגיש שיותר ויותר דברים שהיו חשובים לי ושרציתי בהם, קורים".
ובגילוי לב הוא מוסיף: "זה לא אומר שהתמונה היא לחלוטין ורודה. יש בהחלט דברים שהיוו בקריירה שלי, שאני מצטער עליהם. למשל, הצער הכי גדול שלי זה שבשנים הראשונות שלי כרופא, הקדשתי את עצמי לעבודה בצורה כל כך טוטאלית, שזה פגע בחיי המשפחה שלי. ועל זה אני מצטער. אני חושב שבמשך השנים עשינו יחד עם המשפחה כל מה שצריך בשביל לרפא את הנזק שהתקופה הזאת גרמה. אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל לאחור, לא הייתי משקיע את עצמי טוטאלית במקצוע אלא מחפש איזון הרבה יותר טוב בין המשפחה ובין העבודה. אני מאמין שאחרי זה השגתי אותו, אבל היה לזה מחיר".
האם יש גם אנשים שהיית רוצה לבקש מהם סליחה, על טעויות שעשית?
"בוודאי. אני אומר שרופא שלא עושה טעות פעם בשנה, הוא רופא שלא עובד מספיק. אבל לזה לא היה צורך לחכות לפרישה שלי. אני חושב שהשתדלתי מאוד לומר את הסליחה בזמן אמת, ואני לא מרגיש שבזמן הפרישה היו כאלה שהייתי צריך לבקש מהם 'סליחה' שלא נאמרה כבר".
בגילוי לב מרגש הוא אומר, לקראת סיום הריאיון: "השינוי שעשיתי כרוך גם באיזשהו תהליך אֵבֶל. זה לא פשוט לקום בוקר אחד בראשון באוקטובר, לקחת את הקרטונים עם הדברים שלי ממרפאת משגב, אחרי 39 שנים, ולעבור לגילון. זה לא דבר פשוט ולא דבר מובן מאליו. ואני חושב שרק היום, לאחר שנה מהתחלת התהליך הזה ואחרי יותר מ-4 חודשים שעזבתי את משגב, אני מרשה לעצמי להתחבר לכאב שלי ולאבל שלי על כך שזה קרה. זה לא קרה מרצון, אלא מכורח של כל מיני נסיבות.
הלילה, לפני הריאיון, לא ישנתי טוב. והיו לי חלומות. והחלומות היו מסביב לתמה הזאת של לעזוב את משגב ולעבור למקום אחר, והיו שם כל מיני התרחשויות שהראו לי שהעסק הזה עדיין חי לי בלב ובבטן".
"יש עוד דבר אחד שאני רוצה להגיד", ממשיך פרופ' רייס בנימה האישית, "אחת מהסיבות לכך שביקשתי לדבר איתך היא שרציתי להשתמש בכתבה כאיזושהי דרך להיפרד מהמטופלים שלי במשגב, מפני שלצערי היה תהליך שבעיניי הוא לא היה מספיק שלם.
כמו שאמרתי, לפני שנה הבנתי שאני צריך לפרוש מהמרפאה במשגב באוקטובר 2016. קיוויתי אז שאני אוכל להודיע את זה ל-1,200 המטופלים שלי ולהרבה אחרים שהיו מטופלים שלי בתקופות שונות, ולהודות להם, להגיד להם שמי שירצה יכול לבוא ולהיפרד באופן אישי, ולספר שאני עומד לפתוח מרפאה עצמאית, כך שלמי שזה מאוד חשוב ומתאים לו, ובלי, חס וחלילה, לפגוע במישהו אחר, יש את האופציה הזאת, ולמי שלא מתאים – ניפרד כידידים.
אמור היה לצאת מכתב כזה בצורה מסודרת לכולם, הוא היה אמור לאפשר את התהליך הזה, אבל זה לא קרה בצורה מסודרת".
ובהתרגשות הוא אומר: "אני מבקש להודיע מעל במה זו לכל ציבור המטופלים שלי: חברים, אני פרשתי באוקטובר 2016, עשיתי את זה אחרי 38.5 שנים שבהן הייתי במשגב. ואני אומר לכולם 'שלום', ואני אומר לכולם 'תודה' – כי אני חושב שזו הייתה זכות גדולה להיות במקום שהייתי בו ולטפל באנשים לאורך כל השנים ובכל המצבים המורכבים. ואני רוצה גם לספר לכם שיש לכך המשך.
יכול להיות שיש עוד אנשים שעדיין לא יודעים, אז חשוב שידעו. דבר נוסף, אני מסתובב עם ההרגשה שאם יש מישהו שהיה זקוק או שעדיין זקוק לאיזשהו סוג של פרידה, אפשר לעשות את זה. זה יכול להיות במייל, וזה יכול להיות בפגישה בינינו.
לפני שבוע מישהו שלח לי מייל וכתב לי: 'היית הרופא שלי הרבה שנים, אהבתי את הקשר שלנו, אבל עכשיו זה מסובך לי מדי להגיע לגילון, אז אני רוצה שתדע שאני הולך לנסות את המחליף שלך'.
מבחינתי זה היה רגע כמו שצריך להיות. שאחרי כל כך הרבה שנים שבהן הייתי מעורב בחיים ובאינטימיות של האנשים, הרגשתי שזה לא נכון שאנחנו לא מקבלים הזדמנות להיפרד, והכתבה הזו משמשת אותי גם להזדמנות הזו".
עם פרישתו של פרופ' רייס ממרכז בריאות משגב ערך לו צוות המרפאה מסיבת פרידה. פרופ' רייס מבקש להודות לצוות שארגן את המסיבה ושהרחיב לו את הלב:
"אני מבקש להוסיף מילות תודה והערכה לצוות שהרים את המסיבה: לד"ר מאיה ברק שנידבה את ביתה, למנהלת האדמיניסטרטיבית טלי, למנהלת הסיעוד אורית ולרוקח מוופק שכיכבו בהפקה ובמילים חמות, לחלילן איתן ורדי שהתנדב להנעים בנגינה, לראש המועצה רון שני שברך, ולמשפחתי האהובה ששרה לי: 'עוף, גמלאי, חתוך את השמים" – הכול היה מאוד מרגש. תודה לכולם!" זו הייתה זכות גדולה להיות במקום שהייתי בו ולטפל באנשים לאורך כל השנים ובכל המצבים המורכבים".
תמונות:
פרופ' רייס במרפאתו החדשה בגילון. "התשוקה שלי לטפל בבני אדם עדיין בוערת".
