בזה אחר זה עולים כאן "לא פה, לא שם" של מייסלון חמוד, "מעבר להרים ולגבעות" של ערן קולירין ועכשיו גם "עניינים אישיים" של מהא חאג'. וממש כמו בסרט של קולירין אשר עלה פה לפני מספר שבועות, גם הסרט של חאג' מציע מבט מריר ומשועשע על אבסורד של החיים שלנו בארץ הזאת. רק שהפעם, מהצד השני של המתרס. אז כן, גיוון של דעות לא תמצאו כאן, ואת תפיסת העולם הפוליטית של "עניינים אישיים" אפשר לנחש מבלי לראות דקה מהסרט. ואף על פי כן, אני ממליץ בחום ללכת ולצפות ב"עניינים אישיים", כי יש בסרט המפתיע הזה הרבה יותר מעוד סרט על "המצב", המיועד לקהל האירופאי. כי באופן משמח, הגל הנוכחי של סרטים פוליטיים מציע קולנוע שאפתני ומלהיב, קולנוע הבוחן בעין חדה סיפורים אנושיים מורכבים כמו גם את המציאות הפוליטית המעצבת אותם."עניינים אישיים" סובב סביב משפחה בורגנית- ערבית- נוצרית- ישראלית- פלסטינית (איך נחיה בלי הגדרות...). ההורים הקשישים חיים בזוגיות כבויה בביתם הגדול והמטופח בנצרת. בתם ההרה נחושה לשלוט בחיי בעלה התמים ובחייהם של כל בני משפחתה ממקום מושבה ברמאללה. ובניהם מפוזרים בין שבדיה לבין הרשות, מחפשים את האושר בהצלחה מוגבלת. הילדים מתאמצים, ללא תקוות גדולות, להחזיר את ניצוץ החיים לנישואיהם של הוריהם, ומגיעים למסקנה שחופשה בבקתת קיץ על אגם בשבדיה עשויה לעזור.
היופי בסרטה האלגנטי של חאג' הוא בהומור וברגישות הרבה שבה היא פורשת לפנינו את סיפורי החיים הקטנים-גדולים המרכיבים את הפסיפס הצבעוני של הסרט. האלגנטיות הזאת נמצאת בעדינות ובדיוק הרב של שפת הסרט. חאג' מעצבת את המציאות האבסורדית לכדי מחול: יוצרת סרט מסוגנן מאוד שיש בו מלאכותיות רבה, שכל כולו רגעים מרירים מצחיקים המשתעשעים בכאב הרב של גיבורי הסרט. הבימאית מלהטטת כאן בהצלחה בין רגעים דוממים של הבחנות דקיקות לבין התפרצויות מפתיעות, סוחפות ומלאות צבע. בין שתיקות רבות משמעות לבין המוסיקה הנפלאה שהלחין לסרט חביב שחאדה חנא ("ביקור התזמורת").
חאג' מתמקדת לכאורה ביחסים בינו לבינה, אך המציאות המזרח תיכונית מתדפקת על החלון, מטפטפת דרך התקרה ומציפה את הבית. הכותרת האירונית מבליטה את ההתערבות הבלתי מידתית של המצב המדיני בארצנו בחיינו האישיים. לכל דמות ולכל מעשה בסרט יש מניע פסיכולוגי ומניע פוליטי, אך הם אינם נפרדים באמת – ולמעשה אינם יכולים להתקיים אחד בלעדי השני. אם זאת הסבתא אכולת הטראומה אך חסרת הזיכרונות, המסוגרת בביתה ללא יכולת לצאת, או הגבר המשתוקק לראות את הים בפעם הראשונה. היוצרת מצליחה לשמור על מינון מדויק מאוד בין האישי לפוליטי, באופן שלא יגרום לניכור אצל מי שדעתו שונה משלה, אך גם לא מבלי לעורר מחשבה. עם זאת, לפעמים המוטיבים הפוליטיים פשטניים מדי, גם אם הסצנה עצמה יפה מאוד, כמו בריקוד הטנגו במחסום צה"ל – דימוי לעזוז המושתק של העם הפלסטיני המדוכא הפורץ לפתע באקט של התנגדות לא אלימה.
האפקטיביות של הסרט לרגש ולהצחיק וגם לעורר מחשבה מזכירה את כוחו האדיר של הקולנוע לנצור דימויים קולקטיביים ולהשפיע על הדרך שבה יצרבו אירועים בזיכרון הציבורי.
מי שיהיה מוכן לגלות סבלנות ולא יירתע מהעיסוק הפוליטי, יזכה לחוות את אחת מיצירות הביכורים המפתיעות והמבטיחות ביותר של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. סרט אינטימי ונוגע עם חוש הומור משובח.
