אבל זה בדיוק מה שקרה לי. ועל זה אספר לכם הפעם, ובטוריי הבאים.תמיד רציתי להיות אבא. אבל בני זוגי היו צעירים ממני בשנים רבות, וסירבו לזה. הם בשלו אתי, והביאו לעולם ילדים עם בני הזוג הבאים שלהם. עדי הוליד שתי בנות ושני תאומים, דודי הוליד תאומים. בזכותם גיליתי את הפונדקאות, והחלטתי שגם אני רוצה.
כשבאתי עם זה לבן זוגי דאז, בני, אמר לי שאינו בשל להיות אבא. הוא בן 28, אני בן 51. הוא לא יעמוד בדרכי, אבל מוטב שאמצא אישה או שתיים להביא עמן ילדים.
"אז אל תהיה אבא, תהיה חבר של אבא", דיברתי על לבו.
"אז מה, יהיה בבית ילד בוכה ולא אקום אליו?" שאל, "זה לא ילך. שיגדלו בבית אחר".
במשך שנה נפגשתי עם נשים ועם זוגות נשים. עם זוג אחד כמעט וחתמתי הסכם. מזל שזה התפוצץ. הן נפרדו זמן קצר אחרי שהביאו ילד עם מישהו אחר.
בינתיים הכרתי מישהו שעשה פונדקאות בהודו, כשזה עוד היה אפשרי שם לגייז. רצתי לבנק וביקשתי הלוואה של 150,000 ₪ מסגנית המנהל.
"חלמת!" רעמה בקולה, בהכירה את מצבי הכלכלי. "בשביל מה אתה צריך כל כך הרבה כסף?"
"כדי להוליד ילדים", חייכתי אליה. "אני רוצה להיות אבא".
היא פערה את עיניה, חייכה ואז חיבקה אותי.
"בשביל זה אהפוך בשבילך עולמות!"
אמרה, וקיימה.
חזרתי הביתה והודעתי לבן זוגי שאני נוסע לדלהי. "אם זה יקרה", הבהיר, "אעזוב את הבית".
ב-4 באוגוסט 2011 יצאתי מהבית עם מזוודה. הוא עמד בפתח, ולא איחל לי אפילו בהצלחה.
זה היה שבוע חזק. להיות לבד לראשונה בהודו, להיפגש עם הפונדקאית, שהבחנתי שהיא עצובה, לא שלמה עם עצמה, לתת זרע 3 פעמים מול סרט פורנו סטרייטי בחדר קטן וקפוא במרפאה, זה לא קל.
אבל עם שובי ארצה התבשרתי על ידי הרופאה, ד"ר שיבאני, שנוצרו 12 עוברים טובים. היא מעבירה 4 לרחם הפונדקאית.
מיד דמיינתי את עצמי כאב גאה למשפחה מרובת ילדים.
אבל ההעברה נכשלה. ואני טבעתי בתוך יגון של אובדן.
הרופאה, חכמת לב, לא נתנה לי לשקוע. מיד מצאה פונדקאית אחרת ועשתה עוד העברה.
מקץ כמה ימים התקשרה לבשר לי על היריון של תאומים, כמו שרציתי.
"תבדקי טוב", ביקשתי ממנה, "יש לי שלישייה".
"מצחיק," צחקקה מבעד לשפופרת, "אני בדלהי, אחרי אולטרה סאונד, ואתה בתל אביב, ומספר לי שיש לך שלישיה. מניין הביטחון הזה?"
"מקלפי הטארוט. אני קורא בקלפים", אמרתי לה.
ההודים מאמינים מאוד בטארוט. היא הבטיחה שתבדוק. מקץ כמה ימים התקשרה אליי נדהמת.
"צדקת. התפתח שק היריון שלישי", הודתה, "אבל עליי לדלל אחד. היריון מרובה עוברים מסוכן לפונדקאית ולעוברים".
התחננתי בפניה שלא תעשה את זה. אבל היא הודיעה לי, שזו לא החלטה שלי, וביצעה זאת. ואני טעמתי שוב אובדן. לילד הזה היה שם. וזה כל כך הקשה עליי, עד שלפני כמה חודשים, במהלך סדנת כתיבה שלי, אפילו כתבתי לו מכתב.
מקץ 8 חודשי היריון נסעתי להודו לקראת הלידה. בניי נולדו ב- 12.4.12 בשעה 12.12 ו-12.13 בניתוח קיסרי. גיסתי מיכל, כוריאוגרפית ורקדנית פלמנקו, הייתה איתי מחוץ לחדר הלידה. היא באה להודו לשבועיים, לחנוך אותי להורות. אחרי כן הגיע עמרי, בן דודי הגיי, שעזר לי מאוד. אחריו בא לדלהי אבא שלי, בן ה-81, כדי לעזור לי עם השיבה לארץ.
הוא הגיע בלילה במונית משדה התעופה לדירה ששכרתי, ושמט מידיו את המזוודה ליד הדלת. "קודם כול הילדים!" קרא ורץ אל חדר השינה. אז נעמד למולם, מתמוגג, דומע מאושר. הם השלימו לו מניין. 10 נכדים.
עכשיו הוא עולה לתובל מדי שבוע, לשמור עליהם, כשאני יורד לת"א כדי ללמד.
בגיליון הבא אספר לכם למה באנו הנה. בינתיים תוכלו לקרוא בבלוג, שאני מפרסם כבר 5שנים, מתחילת ההורות: www.ilansheinfeld.wordpress.com, או בפייסבוק. חפשו ilan sheineld.. בקרוב אפתח במשגב סדנה לכתיבה יוצרת. לפרטים: ilan@isheinfeld.com, או 0522-300098.
