כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

ויחי - יהונתן גרילק על פרשת השבוע

משגב | פורטל משגב דת בקהילהפורסם: 28.12.17 , 14:17ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:


אימרה שבועית:
יום הרע אויב בקודש לצור על עיר, ויום ההוא קשה לישראל למאד יותר מיום חורבן הבית... ומזה מופת כי צרה גדולה היתה, וכל התחלות קשות, וכיון שכבר הותרה הרצועה מלמעלה לצור על עיר, כבר אח''כ היתה הדרך כבושה לפני אויבי עמו לעשות כאשר זממו בעוונות הרבים. {רבי יהונתן אייבשיץ}

 

סטטוס שבועי:
בעשרה בטבת, היום שבו סמך מלך בבל מצור על חומות ירושלים, עדיין ניתן היה לעצור את העגלה המידרדרת במורד. עשרה בטבת חקוק בלוח היהודי מאותה שנה שבה הגיע נבוכדנאצר לירושלים כדי להחריבה. המצור שהוטל על עיר הקודש, משול לחבל הקשור לצוואר אדם תלוי, בטרם הורדת המשטח שעליו הוא עומד. כמעט אין אפשרות להתחמק מהאסון הקרב ובא.
תענית עשרה בטבת נקבעה לאבל ולצער על חורבן בית המקדש וגלות ישראל. אולם לא גלות עולם גזר ה' על עמו ולא חורבן נצח חרץ בגורלם. הגלות, החורבן והצער - ארעיים הם.
הצער ביום זה מורה גם על תקווה, על ציפיה של בנים שלאחר אלפי שנה עדיין נושאים עיניים למרום, ומקווים לחזות בעיניהם בגאולה העתידה ובבניינה של ירושלים ובית מקדשה.

ציטוט שבועי:
כל ההיסטוריה של העם היהודי נמצאת בין חריצו של הכותל הקדוש הזה. {יצחק רבין}

סיפור שבועי:
ניגון מנצח ומנציח...

שמי אירופה התקדרו בעננים שחורים, ענני הכיבוש הנאצי. ר' עזריאל דוד פסטג הי"ד, היה על הרכבת לטרבלינקה. קולו הערב של ר' עזריאל דוד פסטג היה שם דבר בוורשה כולה. רבים נהרו אל בית הכנסת שבו נהגו ר' עזריאל דוד ואחיו, אף הם משוררים בחסד, להתפלל בימים הנוראים. ר' עזריאל דוד היה עובר לפני התיבה והם ליוו אותו כמקהלה. הוא ניחן בקול רם, צלול ומרגש, שסחף את כל שומעיו. ניגוניו המרגשים עשו את דרכם היישר לאוטווצק, אל בית מדרשו של רבו, רבי שאול ידידיה אלעזר ממודזיץ', אמן ניגון בזכות עצמו, שחיבב מאוד את ניגוניו. 

כעת נדחס ר' עזריאל דוד, עם אלפים מאחיו היהודים, באחת מרכבות המוות, בדרך מוורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. האוויר בקרון הבקר העמוס היה מחניק. אנשים, נשים וטף, ששיוועו למעט אוויר ומים ,נדחסו באכזריות על ידי החיות הנאציות. הרכבת יצאה לדרכה. ר' עזריאל דוד היה מכונס בתוך עצמו. שקשוק הגלגלים המונוטוני, עם מעט האוויר שחדר פנימה מבעד לחלון הקטן ,השקיטו במקצת את האווירה. האנשים עמדו דבוקים זה לזה, נאנחים ונאנקים בשקט.

מול עיניו של ר' עזריאל דוד קמו לפתע מילות העיקר הי"ב: 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.' הוא עצם את עיניו והתעמק במילים ובתוכנן. דווקא עכשיו, אמר בלבו, כשהכול נראה אבוד, נבחנת אמונתו של יהודי.
ופתאום החלו שפתיו לפזם נעימה שקטה וחרישית. הנעימה השתפכה לה, ואט אט חברה אל המילים עד שהתאחדה עמן. דבקותו של ר' עזריאל דוד גברה והלכה מרגע לרגע. עיניו עצומות וגופו דחוס, אבל רוחו מתנתקת מנסיבות הזמן והמקום ונוסקת אל על.
הוא לא חש כלל בשקט המוחלט שהשתרר בקרון ובמאות האוזניים הכרויות בתדהמה למשמע הצלילים המופלאים, שכאילו נלקחו מעולם אחר לגמרי. הוא גם לא שמע את הקולות המצטרפים בהמשך לשירתו, בתחילה בשקט, ומרגעלרגע בקול גובר והולך.
הנעימה המרגשת, עם המילים הקדושות, חברו לאמונה הטהורה שבלבבות ופרצו מתוכם בשירה גדולה ואדירה. קרון שלם, דחוס באנשים מושפלים, מורעבים ומדוכאים, העושים דרכם לטרבלינקה, שר בעוז: 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה...'
שעה ארוכה נמשכה השירה המופלאה הזאת.

לפתע, כמתעורר מחלום רחוק, פקח ר' עזריאל דוד את עיניו והביט נכחו.עיניו היו אדומות מבכי ולחייו רטובות מדמעות. הוא היה נסער מאוד. ליבע ברידער! (אחים יקרים), פנה אל הסובבים אותו, הניגון הזה הוא ניגונה של הנשמה היהודית. זהו ניגון האמונה הטהורה, שגם אלפי שנות גלות ורדיפות לא יכלו לה. רוצה אני להציע לכל מאן דבעי עסקה בלתי שגרתית: מי שיקפוץ מהרכבת, יציל את עצמו ויצליח להביא את הניגון הזה אל מורי ורבי האדמו"ר ממודזיץ, מעניק אני לו מחצית מחלקי בעולם הבא...
כעבור רגע הורמו שתי ידיים. אלה היו שני בחורים צעירים שכוחם עוד עמד להם. מקבלים עלינו, ומוכנים לעסקה אמרו השניים. כעבור שעה קלה הצליחו השניים בעזרתם של האחרים, לפרק את הקרשים שסגרו על החלון הקטן שבמרומי הקרון. הם נפרדו מאחיהם וקפצו בזה אחר זה מתוך הרכבת השועטת.

לאחר תקופת זמן התייצב על סף דלתו של הרבי ממודזיץ בארצות הברית אחד מהשניים. התברר, כי חברו התרסק אל מותו בקפיצה מהרכבת, ואולם הוא ניצל והצליח להימלט מהתופת. הוא נכנס אל חדרו של הרבי, גולל באוזניו את הסיפור המלא ושר לפניו את ניגונו של ר' עזריאל דוד, חסידו. כל אותה שעה ישב מולו הרבי ומירר בבכי.
הרבי ממודזיץ הפיץ את ניגונו (המוכר לכולנו) של ר' עזריאל דוד פסטג בכל העולם כולו. ואמר: 
'עם הניגון הזה צעדו יהודים אל משרפות הגזים, ועם הניגון הזה יצעדו יהודים לקבל את פני משיח צדקנו.'

פרשה שבועית:

פרשת ויחי / 'הבית הישראלי'

"אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם" {בראשית מ"ז, כ"ט-ל'}.

שבע עשרה שנה חי יעקב בגלות מצרים. היו אלו שבע עשרה שנות חייו השלוות והטובות ביותר. הגעגועים לבנו האהוב, יוסף, הם שמשכוהו "בשלשלאות של ברזל" כהגדרת חז"ל, לארץ זו. עתה, בהתקרב יום מותו, קרא ליוסף וביקשו: "אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם" (בראשית מ"ז, כ"ט-ל').
יוסף, כמובן, הבטיח: "אנוכי אעשה כדברך" {שם ל'}.

אולם, למרבה הפלא, לא הסתפק יעקב בהבטחה מלכותית זו. אף כי ידע היטב שיוסף לא יפר אותה, דרש ממנו לחזק את הבטחתו בעבותות שבועה. הוא רצה להיות בטוח מעבר לכל ספק שבקשתו תקויים. רק לאחר שבועתו של יוסף הודה לאלוקיו על כי זיכהו שגם רצונו האחרון יבוצע כראוי: "וישתחו ישראל על ראש המיטה" {שם ל"א}.

יעקב פחד מן הקבורה במצרים. היא הילכה עליו אימים. המדרש מונה סיבות רבות לפחד זה. אנו נזכיר שתיים מהן:
א'. יעקב היה נערץ בארץ גלותו. דמות פלאים, שכבודה גדול בעיני המון העם המצרי. אם ייקבר בארץ זו, ייהפך קברו לאתר מקודש, יעד לעליה לרגל ולסגידה. זהו סוף טראגי לאדם שסימל בחייו את האמונה באלוקים ואת ההרחקה מעבודה זרה, אם לאחר מותו היה נהפך בעצמו לאליל.
ב'. קבורתו של יעקב במצרים, אפילו קבורה ארעית, היתה מתפרשת בעיני צאצאיו כהיתר להשתרשות בארץ זו. שכן, גם מצרים היא 'ארץ קדושה'. שאלמלא כן, לא היה יעקב מוכן להקבר בה.

בבקשתו להקבר בארץ כנען נאבק יעקב נגד מגמות הירידה. אלו הופיעו אז לראשונה בעם ישראל, וסכנתן היתה מוחשית ביותר. הפרשה מסתיימת בפסוק המרמז על התפתחות מסוכנת זו: "וישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה" {בראשית מ"ז, כ"ז - לשון אחוזה, רש"י}.
משום כך, דרש יעקב בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שארונו יועלה מיד ארצה. למען ידעו בני ישראל גם בשנות הגלות היכן הוא ביתם האמיתי.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ולקחה'}

צום קל ומועיל - שבת שלום - יהונתן גרילק