לאחר שבגיליון הקודם פרשתי את התמונה בנושא התנהגויות מסוכנות של הנוער במשגב, בחלק זה אפרט על תפקיד ההורים בהתמודדות עם הנושא, כפי שאנחנו רואים אותו.בחלק הראשון של טור זה סקרתי את הגורמים המרכזיים לתופעות של התנהגויות חברתיות מסוכנות ומסכנות בקרב בני נוער במשגב. עסקתי במאפייני הגיל – הצורך בפריצת גבולות, ריגושים מיידיים וחיפוש אחר מעגלי שייכות והגדרת הזהות. עמדתי על המאפיינים הייחודיים לתרבות הנוער במשגב – ובמרכזם היעדר אפשרויות בילוי בטוחות וזמינות (מרכזי בילוי, מתחמי מרכזיים לתרבות פנאי). ניתחתי את ההיבטים הנפשיים של "תודעת העומס" ושל חוויית ה"קרייריזם" המאפיינת רבים מהמתבגרים במשגב.
כפי שהסברתי בגיליון הקודם, השילוב בין מרכיבים אלה מייצר קרקע פורייה להתפתחותה של תרבות שעמום, תרבות המתאפיינת במידה רבה בצורך בהשלכת משא הציפיות והאחריות המוטל על כתפי המתבגרים ובמציאת פורקן וחציית גבולות באמצעות התנהגויות מסוכנות מגוונות ובראשן שתיית אלכוהול בהיקפים גדולים והתנסות בעישון חומרים מסכנים (נרגילות, סמים קלים).
עוד חשוב להזכיר כי התופעות שתוארו והגורמים להן מקיפים מגוון רחב של בני נוער ובתוכו גם "טובי בנינו ובנותינו" כמאמר הקלישאה – נערות ונערים נורמטיביים לחלוטין, פעילים ומצטיינים.
בטור הנוכחי אני מבקש להתמקד בפער שבין תפיסת המוגנות הרווחות בקרב ציבור המבוגרים במשגב, לבין המציאות בפועל. אציג תחילה את תמונת המצב המוכרת לנו ולאחר מכן אדון בחיבור של עולם המבוגרים לתרבות הפנאי של בני הנוער ובאפשרויות העומדות בפני ההורים להתמודדות עם האתגרים.
התפכחות מאשליית המוגנות
קיימת נטייה מוכרת בקרב מבוגרים רבים וביניהם הורים, מחנכים ובעלי תפקידים בקהילה להאמין כי העובדה שבחרנו לחיות ולגדל ילדים ביישוב גלילי נעים ומטופח מקנה לנו שקט וביטחון. מבלי להיכנס להיבטים הפסיכולוגיים והחברתיים המתחזקים נטיית לב שכזו, ברור לגמרי שלא ניתן לגבש תוכנית פעולה חינוכית וקהילתית המבוססת על ניתוק מהמציאות. בני הנוער במשגב אינם שונים, כאמור, מחבריהם ברחבי הארץ ואינם זוכים לשרשרת חסינות המגנה עליהם מפני השלכותיהן של התנהגויות מסוכנות – על כל רצף האפשרויות המוכרות.
במפגשים רבים עם הורים ומבוגרים ביישובים אנו מגלים בכל פעם מחדש עד כמה גדול הפער בין הדימוי "המשגבי" לבין המציאות. מבוגרים רבים מתקשים להאמין כי בתוך תרבות הנוער במשגב קיימים מרכיבים מסכנים משמעותיים ונרחבים. בני הנוער בעצמם מעידים על תרבות שתיית אלכוהול בהיקפים נרחבים (שתייה בהיקפים גדולים כבר בשכבה ח', "למעלה מ- 70% מבני הנוער בשכבות ט'-י' שותים במסיבות ואירועים חברתיים") ובצילה תופעות חמורות של אלימות פיסית ומינית, לצד דיווחים הולכים ומתרחבים של שימוש בסמים בקרב עשרות רבות של בני נוער בשכבות ט' עד י"ב.
לעיתים נדמה כי עולם המבוגרים מעדיף להימנע ממבט נוקב וביקורתי במציאות חיינו ולהישען על הנחות אשר מאפשרות את שימורו של איזור הנוחות שבו אנו שוהים.
על רקע תיאור המצב חוזרת ועולה שאלה מרכזית ומהותית: מה מקומם ותפקידם של ההורים
במהלך הדיונים והשיחות שאנחנו מקיימים עם גורמים שונים במרחב, ניסינו להבין היכן ממוקמים ההורים ביחס למציאות המתוארת. מהי עמדתם הערכית, הנפשית והחינוכית של הורים לנערות ולנערים אשר ילדיהם בוחרים במודע (או שלא) לסכן עצמם בשתייה בכמויות גדולות, בחורשה נסתרת בלילה קפוא של סוף דצמבר? האם ציבור ההורים במשגב מקפיד לפגוש את ילדיו בסיום המסיבה? כמה הורים שוחחו עם הילדים על המתרחש במסיבות, בזולות ובמפגשים בבתים ריקים? כמה הורים עומדים בקשר טלפוני עם ילדיהם במהלך הערב והלילה ומוודאים כי הם מוגנים ובטוחים? האם ההורים במשגב מקפידים לשוחח עם ילדיהם טרם היציאה לבילוי ולציידם בכלים מתאימים אשר יסייעו להם בקבלת החלטות בשעה של לחץ חברתי הולך וגובר או חלילה בשעה של מקרה קיצון שבו מי מחבריהם מוטל מחוסר הכרה או פגוע?
שאלות אלה הולכות ומתחדדות בעיקר על רקע ההבנה כי אין מדובר כאן בסיפור של הזנחה והסרת אחריות מודעת, וכי הרוב המכריע של ההורים אכן דואגים וחרדים לשלום ילדיהם. קשה אם כך שלא לתהות כיצד קהילה שלמה של הורים ומחנכים ישנה בשקט יחסי נוכח המציאות המשתקפת.
בטור הבא, נסיים את הסדרה ביעד שאנו רואים לנגד עינינו: יצירת מרחב התבגרות קהילתי מפוקח ובטוח.
