הסרט נפתח בטבח. רצח המוני שהופך למחול אלים ומלהיב של אש וקרח. מחנה של סוחרי פרוות בצפון הקפוא של ארצות הברית מותקף ע"י שבט אינדיאנים. החיצים מפילים את הלבנים, אחד אחרי השני, והעולם מסתחרר סביבם בעודם נמלטים עם סירה לאורך הנהר. זאת ארץ אכזרית. ארץ בראשית שבה שולטים איתני הטבע. ארץ שנלחמת ביושביה, ארץ שבה אנשים טורפים אחד את השני כמו חיות, תרבות אחת דוחקת תרבות אחרת. אין מקום לרחמים על האדמה המדממת הזאת. במציאות הזאת מרים הבמאי המקסיקני אלחנדרו גונסלס איניאריטו (זוכה האוסקר על "בירדמן") את הספקטקל הקולנועי השאפתני, "האיש שנולד מחדש".בין הניצולים נמצאים יו גלאס (לאונרדו דיקפריו), סייר אמריקאי, יחד עם הוק – בנו מאשתו האינדיאנית. בדרכם אל מחנה האם מותקף גלאס ע"י דובת גריזלי המגנה על צאצאיה. אחד מחברי המשלחת, ג'ון פיצג'רלד (טום הארדי) ממונה לטפל בו. אך ג'ון בוגד בו וקובר אותו גוסס, משוכנע שסופו קרוב.
כשגלאס ייצא מקברו, הוא יהיה נחוש לבצע דבר אחד ואחרון בחייו: לנקום. סופות שלגים, חיות, רובים וחיצים לא יעצרו אותו. כבר ספק אנושי, גלאס שועט במרחבים המושלגים כדי לממש את זממו, או את משאלתו או את ייעודו או את קללתו. תלוי את מי שואלים. התרגום לעברית מבלבל. האם הגיבור אכן נולד מחדש או שרק חוזר לחיים? סימבוליקה רבה של לידה מחדש מלווה את הסרט שאינו חושש ללהטט בין סמלים נוצריים, אינדיאניים ו"ניו אייג'יים". אבל במה מתבטאת ההתחדשות בנפשו של גלאס?
מכאן נפתח מסע הישרדות כמעט מופשט שנע בין ריאליזם קשוח לבין פיוט מהורהר. זהו מסע מנוגד לחוקי הטבע, שכל צעד בו מסתיר סוד, מזמן שיפענחו אותו. תמהיל של דרמת מוסר כמעט תנ"כית עם הרהור פילוסופי משהו ועם אקשן סוחף.
דיקפריו נחשב לזוכה בטוח ב"אוסקר" לשחקן הטוב ביותר על הופעתו בסרט, אבל היחיד שראוי לפרס הזה הוא הטבע עוצר הנשימה של אמריקה המושלגת. הנופים האין סופיים שנקלטים בעדשתו של עמנואל לובצקי, הם גיבורי הסיפור האמיתיים, תפאורה אפית לסיפור האנושי.
הצילום של לובצקי הגדול (זוכה האוסקר על "כוח המשיכה" ו"בירדמן") מושפע ללא ספק מהסרטים שצילם למלך הפיוט האמריקאי בקולנוע, טרנס מאליק ("ימים ברקיע", "עץ החיים"). השמש השוקעת באופן תמידי, העולם שמסתחרר סביב הגיבורים ורגעי ההזיה המלווים בלחישות.
אבל לא ברור לי מה מוסיף הפן הפיוטי והאם יש בו את המורכבות ואת האפקטיביות שהייתי מצפה למצוא ביצירה מפוארת בסדר גודל שכזה. האם שאלת המוסר שבמרכז היצירה מצדיקה סרט שלם? האם המתח הבין גזעי מהווה תפאורה אקזוטית בלבד או שהוא נושא משמעות אמיתית? האם הסרט מצדיק את היומרנות שלו?
הסגנון האקלקטי מעורר סקרנות ורצון תמידי להתעמק ברבדים השונים של היצירה המרתקת הזאת. אך מה תגלה נבירה פנימה?
אין לי תשובות חד משמעיות לשאלות האלה. "האיש שנולד מחדש" מנסה לעוף הכי גבוה שאפשר, וגם אם הוא אינו מגיע לשמש, הוא בהחלט אינו מתרסק. מסע אינטנסיבי, מעורר שאלות ופוער אישונים – זה בהחלט לא רע.
