כותרת
> C;
1/1
בריאות

בטיפול - מצאנו עצמנו מתגלגלים למדרגות הרבנות – איך זה קרה?

משגב | פורטל משגב בריאותפורסם: 22.03.15 , 18:25ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:
 מצאנו עצמנו מתגלגלים למדרגות הרבנות – איך זה קרה?
זהבה ואוריאל (שמות בדויים) הם בשנות ה-40 המאוחרות לחייהם. שניהם משכילים, שניהם עובדים בתחום ההיי-טק והם נשואים מזה עידן עידנים, הם אמרו לי... 20 שנה + 3 ילדים בוגרים. לשניהם חשובה מאד המסגרת המשפחתית ומעולם, אף על פי שהיו כמה וכמה משברים לאורך החיים, מעולם לא שקלו להיפרד ולהתגרש.
זהבה הביטה המומה מול ההודעה שנפתח עבורם תיק ברבנות. אוריאל הביט בהלם בהודעה על התיק שנפתח רק שבוע לפני כן, בבית הדין האזרחי, ושניהם יחד הביטו בי נבוכים, כועסים, המומים ובעיקר לא ממש יודעים מהיכן להתחיל.
"המשבר הנוכחי", אומרת זהבה בקול רועד, "החל לפני שנה וחצי. היחסים בינינו מעולם לא היו אידיליה, אבל תמיד היינו חברים טובים. במיטה תמיד היו בעיות. כאילו שנינו רוצים וצריכים משהו אחר. מעולם לא הרגשתי שהוא באמת רוצה אותי ונמשך אליי, אך יחד עם זאת חיינו טוב. ואז הגיע סמס באמצע הלילה. אוריאל ישן ואני לתומי הבטתי. ו...זאת הייתה החברה הכי טובה שלי. זאת שהיא בת בית פה. הרומן ביניהם נמשך יותר זמן ממה שיכולתי לדמיין, והיה בשיאו. היא ובן זוגה הם החברים הכי טובים שלנו. אוריאל ובעלה יוצאים לפחות פעם בשבוע לבילוי גברים משותף. אני מגלה לה את כל הסודות שלי. ועכשיו בבת אחת הכול התנפץ לי. לנו. אוריאל הכחיש אבל היה ברור שהוא לא באמת מתכוון להכחיש. ניתקתי איתה את הקשר כמובן, אבל לא פוצצתי לה. החלטתי שאני לא מוכנה להרוס עוד בית בישראל.
הרומן שלהם המשיך תחת אפי וידיעתי. חשקתי שפתיים והמשכתי. כמה חודשים לאחר מכן מצאתי לי גם מאהב. כן, אולי גם כדי להתנקם אך יותר מהכול, הייתי ממש צריכה מישהו שיחבק אותי. בבית תפקדנו כרגיל. טכני. הוא הפסיק לשאול אותי לאן אני נעלמת ואני הפסקתי להתעניין בו. אט אט המרחק בינינו הלך וגדל. הוא עבר לישון בסלון. לאחרונה מצאנו עצמנו נמנעים אפילו מלזרוק מבט זה אל זה. כמו שנינו אנשים זרים הרוצים להישאר רחוקים לנצח".
 
אנחנו יכולים להתחבא אך לא באמת לברוח
פעמים יש לנו מעין אוסף מחשבות שלא רוצה להתמודד. לברוח מהקשיים. להעלים אותם. לא להיות בקונפליקט. מה שקרוי בשפת העם "לטאטא אל מתחת לשטיח"...
בגידה היא משבר משמעותי, על אחת כמה וכמה בגידה שבה מעורבת החברה הכי טובה. זהבה החליטה שלא להחליט. ל"התגבר" על הפגיעה, לא להבין ולא להתעמק במה שגרם לבגידה ופשוט "לשחק אותה עסקים כרגיל", למרות הפגיעה הקשה. גם אוריאל העדיף שלא לדבר, שלא להתעמת. להמשיך ולרקוד על שתי החתונות. לא להתמודד.
החיים לימדו אותי שהקשיים והבעיות אינם נעלמים מאליהם. אם נער עובר כיתה בשל קשיים חברתיים , סביר להניח שהקשיים יעברו יחד איתו ולאחר חסד של חודשים בודדים הוא ימצא עצמו באותה ביצה. בגידה שמתרחשת בזוגיות מקורה בקושי, ואם לא תטופל, היא תישנה או שתפרק את המערכת. אנחנו יכולים להתחבא מהבעיות, אך החסד זמני הוא.
 
על מדרגות הרבנות
המרחק שנוצר בין זהבה לבין אוריאל היה בלתי נסבל. רעיון הגירושין החל לפמפם בראשיהם לראשונה, לאחר 20 שנות נישואין. יחד עם הקושי הגיעה גם חרדה. "הסתובבתי עם תחושה שהוא רוצה להתגרש ועומד כל רגע לפתוח תיק ברבנות..." אמרה לי זהבה, "ידעתי שאם נתגרש ברבנות זה יהיה הסוף שלי... ניגשתי לעורכת דין שמיהרה לפתוח בשמי תיק בבית משפט אזרחי..."
ואני, אמר אוריאל, "הרגשתי שמשהו קורה. ניגשתי לעורך דין שיעץ לי לפתוח תיק ברבנות... וכך עשיתי. קצת מאוחר מדי, בדיוק שבוע אחרי שזהבה פתחה את התיק באזרחי..."
ואני מוסיפה: כך יש שני תיקי גירושין, שני עורכי דין, ושני אנשים והורים שמוצאים עצמם על סף גירושין בטרם החליטו אפילו שזה באמת מה שהם רוצים...
 
החלטות של חרדה
מי מאתנו אינו מכיר את התחושה הזו שאנחנו עושים משהו לא כי אנחנו רוצים אלא כי אם לא נעשה, אנו פוחדים ש... החרדה יוצרת עשייה, העשייה יוצרת תוצאה שאליה מגיב הצד השני וכך אנחנו מוצאים עצמנו במעגל סגור – לופ. חרדות מטלטלות אותנו, קשות לנו להכלה ובעיקר הן קרקע רעועה מאד להגיע מתוכן להחלטות משמעותיות. ההחלטות שלנו צריכות קרקע יציבה –רגשית ושכלית, כדי לנבוע ולצמוח מתוכה. כל מעשה, מחשבה ורגש שאנו מיצרים, יוצרים מציאות ביקום שלנו. הרבה אחריות ומשמעות – לחשוב נכון, להרגיש ולעשות.
 
אחרית דבר
זהבה ואוריאל הגיעו לייעוץ ולהידברות דקה לפני שיהיה כבר מאוחר מדי. עורכי הדין כבר צחצחו את חרבותיהם, מוכנים אלי קרב. זהבה ואוריאל טרם החליטו מה הם רוצים באמת זה מזו והדרך שלהם עדיין מייגעת וארוכה, אך הם הבינו שהם נכנסו למחול שדים והחליטו לעצור אותו.
הם הסכימו להידבר, לפתוח פצעים, להביע רגש וחמלה, פחד וחרדה ולהפסיק לטאטא בעיות אל מתחת לשטיח. כי כמו שאמרנו: אנחנו יכולים להתחבא, אבל לא באמת לברוח. קיימת מציאות מסוימת ועלינו להתמודד איתה, בדרך הטובה ביותר, ורק אנחנו יכולים לעשות זאת.