כותרת
> C;
1/1
בריאות

הדליקו מחדש את האור

משגב | פורטל משגב בריאותפורסם: 14.10.20 , 20:43ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:

סיפורו העצוב והטרגי של יהורם אור, מייסד ובעלים של בית הספר למשחק ותיאטרון קהילתי הראשון מסוגו בצפון, יכול להסתיים גם אחרת. חבר ילדותו, יניב אזרן בעל קליניקת בוטיק לקוסמטיקה בנהריה, הרים את הכפפה ועושה הכל שכך יקרה.

ימים ספורים לפני שהגיע לתחושה שהעולם סוגר עליו, כתב יהורם אור בדף הפייסבוק לחבריו "אתמול אספתי שקל לשקל כדי לקנות בסופר. מרבית הדברים נשארו על המסוע ויצאתי בפנים מתנצלות בפני הבחור שנקרא להחזיר אותם למדפים מהם נאספו" את הדברים הקשים הללו כתב יהורם אור, מי שייסד והוביל ביד רמה את התיאטרון הקהילתי "תיאטרון העיר", דוקטורנט לתיאטרון חינוכי קהילתי באוניברסיטת תל אביב.

בחודש מרץ, כשנגיף הקורונה שיתק את המדינה, יהורם קיבל הוראה לסגור את מפעל חיו, אותו הוא הקים רק לפני כארבע שנים בנהריה ומאז פתח קבוצות נוספות בעכו, קריות, כרמיאל, רמת ישי, חיפה ובמקביל הוא הספיק להקים את המרכז לדרמה תרפיה בשיתוף קופות החולים ושמעניק טיפול רגשי לכל דורש מגיל 3 ועד 120.

על הדרך להגשמת החלום ועבודתו הקשה הוא סיפר "לא הרשיתי לעצמי לנוח על זרי דפנה. להפך, עבדתי, יצרתי, פעלתי, ביימתי הפקות, למדתי, בשלב מסוים גייסתי מורים, הכשרתי אותם לעבודה בתיאטרון שהקמתי, השקעתי כל שקל שהיה לי בציוד, בתכנים, בזכויות יוצרים ושכירויות, עשיתי הכל, הכל! למען התיאטרון ולמען עצמי".

כל חיו נאלץ יהורם להתמודד עם קשיים רבים במיוחד- ילדות טראומתית בצילו של אב מאמץ שהתעלל בו מינית ואב מסור לשני ילדים, לראשונה הוא הרגיש שכוחו אינו עומד בו עוד והתחנן לעזרת הציבור "הבנק סגר את כל הברזים והאפשרויות העומדות לרשותי הגעתי לנקודת האל חזור ואני זקוק לעזרה. אני זקוק נואשות לעזרה שלכם".

כשהעזרה בוששה לבוא, למזלו חברו הטוב, מי שלצידו כבר 40 שנה, יניב אזרן הגיע בזמן, כדי לפנותו לבית החולים. יניב אומר בכאב "הפחד הכי גדול שלי שנאבד אותו, אני פוחד בשביל הילדים שלו, בשבילי ובשביל העולם, שרק לא יהיה מאוחר מידי" כך פונה בפנייה נרגשת יניב "כל השנים יהורם הצליח להרים את הראש, אבל הפחד הגדול ביותר עבורו מאז ומתמיד היה להיות חייב למשהו. הפעם אין באפשרותו לשנות את רוע הגזרה, המצב הנתון הקשה הכניס אותו לבור עמוק שאין בו תחתית. אפשר להציל אותו, אם כל אחד ואחת יפתח את הלב ואת הכיס".

בראיון מרגש עם יניב אזרן חברו הקרוב וקוסמטיקאי, בעל קליניקת בוטיק בנהריה, בזמן שיהורם מתאושש במיטת בית החולים- הוא מספר על יהורם, על ילדותו הקשה, על חיוכו הנצחי והאופטימי ועל האור שכבה בתיאטרון וכיבה את נפשו של חברו הטוב.

ספר על יהורם ומהו בשבילך?

"יהורם ואני חברים מגיל שש, כשהוא אומץ, גרנו בשכנות. אנחנו כל כך קרובים, כל חיינו הוא בשבילי אח. כשהיה בן שלוש הוא ננטש על ידי משפחתו ועבר למשפחת אומנה ובגיל שש הוא אומץ, לזוג הורים. האבא המאמץ היה סדיסט ואלים ונהג לתקוף את יהורם מינית מגיל שש וחצי. אני זוכר את יהורם תמיד עם סימנים כחולים. לימים הוא הוציא ספר על ילדותו הקשה וכתב מחזה שהוא היה בו הבמאי המחזאי והיוצר, הצגת יחיד, מונוגרפיה אישית "ילד מבית טוב" ורואיין על כך בתוכנית טלוויזיה. הוא אהב מאוד להתארח אצלנו, לאכול איתנו, היינו עושים יחד שעורי בית וכך עד היום אנחנו מלווים זה את זה. אימו הייתה חסרת אונים אל מול מפלצתיות האב ולא הצליחה להגן עליו".

יהורם אף יצא עם הרצאות על ילדותו הקשה "ביום שהבנתי שאני לא אשם" הרצאה מרתקת וסוחפת על מי שבחר בחיים, על זה שהתעקש לצאת ממעגל האימה והיום מקדיש את חייו לצמיחה אישית ומניעת פגיעה בחסרי ישע. לקבל כלים להגשמה עצמית, זיהוי מצוקות והבנה שלכל אחד מאתנו מגיע לחלום, להעז ולהגשים את עצמו.

"תמיד יהורם היה צמא לאהבה ויחד עם זאת הוא יודע להרים את עצמו בעצמו, חלם להיות משהו, ויודע לשאוף ולהגשים חלומות בהצלחה. הוא רקדן מחונן וכוראוגרף. הוא עשה שירות צבאי מדהים והיה מוערך מאוד כמש"ק חינוך בפיקוד צפון ושם גם חלה התפנית עבורו, כרטיס יציאה מהגיהינום בו הוא חי. שם הוא נפתח לחינוך, הוראה והדרכה והיה מורה מוערך במשך 17 שנה לספרות ולשון בבתי ספר תיכוניים, חטיבות ביניים ועסק גם בהנחיית סדנאות. משבר נוסף שהוא חווה קרה במהלך מבצע-צוק איתן, כשחזר הלום קרב וסבל נפשית ועבר טיפלי שיקום ארוכים ויחד עם זאת, לאחר גירושיו הילדים מתגוררים בבתו, הוא אבא מדהים שגידל ומגדל שני ילדים מקסימים ומוצלחים, מחנך למופת לשחר בת ה-16 וטל בן ה-13 והוא שומר קשר מכבד וחברי עם גרושתו למען ילדיו.

הוא החל ללמוד תיאטרון דרמה טיפולית, גם כדי לרפא את עצמו וכמו כל דבר שהוא נוגע, הוא עשה זאת בהצטיינות וסיים בהצטיינות תואר ראשון, המשיך לשני ואת הדוקטורנט לתיאטרון חינוכי קהילתי עשה באוניברסיטת תל אביב".

ספר על התיאטרון שלו

"המחקר שלו היה על תיאטרון נשים, הוא פתח קבוצה בשיתוף נעמת וכל כך התחבר לכך שהמשיך גם אחרי הלימודים בהתנדבות. בנהריה הוא הקים את 'תיאטרון העיר' כשהבין שהפריפריה צמאה לכך ולא תיאר לעצמו, שתוך זמן כל כך קצר החוגים יתמלאו כפי שהתמלאו. היו לו שיתופי פעולה מעולים עם אמנים וגם בברלין. הוא הצליח למלא אולמות עם הצגות והפקות מדהימות. הוא פרס כנפיים ופתח קבוצות גם בעכו, כרמיאל, חיפה, קריות, רמת ישי, מעלות, רשת שלמה עם 300 תלמידים. לעולם לא ויתר לעצמו. אחד הדברים שמאפיינים את יורם זאת השמחה והחיוך שלו, למרות כל מה שעבר יש בו משהו כל כך שמח וסוחף, הוא עשה דברים נפלאים בתיאטרון העצים כל כך הרבה משתתפים בכל הגילאים, כמו העצמת הביטחון העצמי והדימוי העצמי".

יהורם סיפר על פתיחת התיאטרון "כל הזמן חשבתי על הילדים והנוער המוכשרים שיש כאן בצפון ושהם צריכים לכתת רגליים למרכז הארץ כדי ללמוד משחק, להגשים את עצמם, לעשות תיאטרון קהילתי שיש בו כדי לממש את הפוטנציאל והכישרון שלהם ועל הדרך גם לעשות משהו משמעותי וזה מבלי להזכיר את הפן הטיפולי, העצמה, הביטחון והדימוי העצמי, המעמד החברתי ושאר התמורות שתיאטרון מעניק למשתתפיו". יהורם מוכשר גם בשיתופי פעולה ולתיאטרון הגיעו רבים וטובים: השחקנית מגי אזרזר, משי קליינשטיין, תובל שפיר, המשורר נועם חורב ועוד.

כשהכל היה נראה ורוד, תלמידים רבים ברחבי הצפון נהנים מהתיאטרון, חוזים נחתמו לשיתופי פעולה, השערים ביום אחד ננעלים. איך יהורם קיבל את הידיעה?

"כשהנגיף היה חדש בעולם הוא נראה רחוק מאיתנו, בחודש מרץ כשהוא הגיע לארץ ומערכת החינוך, מערכת החינוך הבלתי פורמלית והמתנסים נסגרו, ראיתי את יהורם יושב מול הכתוביות ולא מאמין. מדובר באדם שנוהג להיות כל היום בעשייה, עובד מהרגע שפותח את העיניים ושילב בהצלחה גם את גידול הילדים ולפתע מגיעים טלפונים שכל החוגים אינם מתקיימים עוד ושהכל נסגר. במקביל הוא משלם שכירות והוא עם התחייבויות עם חוזים שסגר מראש, מי האמין שפתאום החיים יעצרו? ראיתי את יהורם כמו פרח פורח שלאט לאט דואך, עלי הכותרת נושרים, ראיתי איך הוא הולך ומתקפל. בלילות הוא היה עם התקפי חרדה איומים ובבוקר אסף את עצמו עבור הילדים. מרסק אותי כל כך לראות אותו יושב ומקבל טלפונים מהבנקים והוא מביט לשמים וממלמל 'אין לי איך לשלם'" מספר יניב בכאב. "מעולם יורם לא התחמק מתשלום, הוא לא אדם של חובות, יש בו אחריות מוסרית מאוד חזקה וזה שבר אותו לגמרי. נפגשנו מידי יום וראיתי אותו הולך ונעלם, זה היה נורא".

מספיק לקרוא כיצד תיאר יהורם את המצוקה הקשה המלווה בכאב נוראי וחרדה קיומית, אליו הוא נקלע בעל כורחו, כדי להבין את העוצמה " אני לא יודע מאיפה להתחיל, רועד, מבוהל, נבוך, מבויש בעיקר - מפחד. בוקר אחד עמדתי בסטודיו שלי והבנתי שיש פה קריסה של כל מה שבניתי בעשר אצבעות במשך 4 שנים. שהכל הולך ונעלם, הכל פשוט מתמוטט לי מול הפרצוף ואני לא יכול לעשות דבר כדי להציל את המצב. מי שמכיר אותי יודע שאני לא מתבייש מכלום, אבל כשאני זקוק לעזרה אני מעדיף לפעול כמה שיותר לבד ולהילחם. ניצלתי את כל המאגרים, את כל מה ששמרתי בצד, אחרי שהבנק סגר את כל הברזים והאפשרויות העומדות לרשותי הגעתי לנקודת האל חזור. הבור השחור הזה שנקלעתי אליו הולך למוטט אותי, את התיאטרון, את החיים. גם כשנחזור לעבודה לא אוכל לעשות זאת נוכח הפער שנוצר בחודשים האלו שאני בבית ללא כל הכנסה. מי שיכול היה להקפיא שכירויות הקפיא, מי שיכול היה לחכות עם התשלומים חיכה ומי שיכול והסכים היה לוותר על כספו – אפילו זה נעשה. אבל הבוקר, עם מטר הטלפונים וההודעות מכל מי שרק אפשר לדמיין ובכללם הבנק הבנתי שאין עוד דרך מוצא".

ואז קורה הנורא מכל, מה קרה באותו היום?

"הוא לא ענה לי לטלפונים ומשהו בבטן בישר לי רעות. רצתי אליו הביתה וראיתי אותו שוכב על הספה והכלבה שלו יושבת לידו ולא מבינה מה קורה. הוא מלמל ואמר "הרמתי ידיים, אין לי כוחות יותר". הזמנתי מיד אמבולנס וכשדהרתי אתו באמבולנס למיון התמלאתי כעס עצום. עליו שנכנע, על הקורונה, על כל מי שהתעלם ובעיקר על המצב, המצב הזה שלקח מישהו שעבד קשה, מגדל 2 ילדים לבד, תרם לחברה, נתן מעצמו בסוד בלי שאף אחד ידע ולכל מי שיכל ובבת אחת באופן עקבי במשך שישה חודשים הפך לפושט יד שמאויים מנושים רק, כי מישהו למעלה החליט שהתחום שלו הוא 'לא חיוני' ואין שום סיבה שיצא וסגר אותו בבית. לא הועילו כל הנסיונות שלו להמציא את עצמו מחדש, לשנות תחום או לחפש לעבוד בתחומים אחרים. המשק סגור, המדינה סגורה. הימים עברו, הייאוש שלו הלך וגדל. כל הודעה שמבשרת חוב קברה אותו יותר ויותר. הסגר השני שממנו פחד כל כך הגיע ואיתו החובות שגדלו אחרי שניצל את המאגרים והחסכונות המעטים שהיו לו. עכשיו...אני מסתכל עליו כשהוא שוכב בבית חולים ואני לא רואה כלום זולת אדם שהרים ידיים, שלראשונה בחייו נכנע".

יניב ראה את חברו הקרוב והאהוב מתמוטט לנגד עיניו והחליט להרים את הכפפה "אני בפחד גדול לאבד אותו, הצילו את חבר שלי. החוב עומד כרגע על קצת יותר מ 300 אלף שקל, החלטתי להרים כפפה ולפנות ללב האנשים. אני לא רוצה שנאבד אותו בגלל כסף ויודע שיש אנשים מדהימים עם לב ענק שירצו לעזור. אני פונה בבקשה למען ילדיו הצעירים והמקסימים ולמען יהורם אור, חברי היקר, לבעלי עסקים ואנשים פרטיים, אם כל אחד ישים סכום כל שהו, נוכל להרים אותו מחדש ולראות את האור. כל המציל נפש אחת בישראל מציל עולם מלא. הוא עולם מלא ואין סיכוי שאני נותן לו ללכת.".

לתרומות:

בביט לטלפון של יהורם: 0523865790

אפשר בבנק לחשבון:

בינלאומי

סניף 052

חן-102628