הילדה מסיימת עכשיו את כיתה י"ב. היא יושבת עם חברותיה על המחצלת, בטקס סיום הלימודים באולפנית. אנחנו ההורים יושבים מאחוריהן על כיסאות פלסטיק לבנים. על השולחנות ערוכים מגשים עם עוגיות ומלונים. עוד מעט תעודות גמר תחולקנה, ותמונות תצולמנה, ונשיקות תינשקנה, אבל העוד מעט הזה נמשך כבר שעה ואין רואים את סופו. על הבמה נישאים נאומים, ומוצגים מערכונים, ומוקרנת מצגת שמנסה ב-4 דקות לסכם תקופה של 4 שנים. אני נלחם בעייפות בחוסר הצלחה ניכר – הגעתי ישר מהעבודה, אחרי לילה קצר מדי, ועוד השתתפתי בישיבה טלפונית ארוכה מהרכב. מחשבותיי נודדות ואני חושב על ילדתי שגדלה ועלתה כפורחת.רק אתמול, כך נדמה, החזקתי בידי המשתאות את בתי הבכורה, אשר הכירה בי כאביה במבט ראשון, מבין וזך. רק אתמול התרתי את הפעוטה הנמה ממושב הבטיחות של הפיז'ו הישנה והנחתי אותה בזהירות בעריסתה החדשה באשחר. רק אתמול נשאתי אותה על ידיי לפעוטון, הלכתי איתה יד ביד לגן המגוון, נופפתי אליה לשלום כשעלתה לאוטובוס אל ביה"ס היסודי במורשת, ואפילו שלחתי ידי במלאכת ההוראה בביה"ס המשלב, בי"ס שניסינו להקים לה ולחבריה ביישוב. רק אתמול עזרתי לה בשיעורי הבית, חדתי לה חידות היגיון ליד שולחן השבת, והתפעלתי מתבונתה ויצירותיה. רק אתמול נאבקתי בשערה הסרבני ובחדרה המבולגן ובזמן שהיא מקדישה למחשב על חשבון מטלות התיכון. רק אתמול טסתי איתה לטיולים משפחתיים ב-3 יבשות. רק אתמול יצאה למחנה של הצופים ולמסע בפולין ולשיעורי נהיגה ולמבחני בגרויות ולמיונים של הצבא. רק אתמול הסתגרה בחדרה כדי להכין את פרויקט הגמר שלה באמנות, או להתכונן לבגרות בהיסטוריה. רק אתמול, כך נדמה, נולדה – והנה היא כבר כמעט אישה, הילדה.
עוד מעט, כשייגמרו סוף סוף הנאומים והפרידות, יתחילו חייה החדשים בגן השבילים המתפצלים של העתיד. אני מנסה לדמיין אותה בעוד 5 שנים, 10 שנים, 20 שנה מהיום, אבל ראשי סחרחר – כל כך הרבה אפשרויות פתוחות בפניה, כל כך הרבה סיכונים, כל כך הרבה הזדמנויות. כל צעד שתצעד, כל שביל שבו תבחר, ישנה אותה ואת הנוף האנושי סביבה, ויפתח בפניה אפשרויות, סיכונים והזדמנויות חדשות. אוכל לנסות לייעץ לה, אם תרצה, אבל אני יודע שבסוף היא תבחר בעצמה ביפה והנכון, באותו ביטחון עצמי שקט המאפיין אותה, ותמצא כמו תמיד חן ושכל טוב בעיני א-להים ואדם.
העלמה היפה הזו מסתובבת אליי מהמחצלת ומחייכת, מביטה בי במבט ראשון-תמיד, מבין וזך. האם את קוראת את מחשבותיי? את עומדת עכשיו בפתח המטוס הגדול שהטיס אותך עד כאן, מטוס ששמו בית ומשפחה וקהילה, ומתכוננת לצנוח אל חולות הזמן הממתינים מתחת. ניסינו לצייד אותך בכל הדרוש למשימה: שק החפצים שלך מכיל מעט צורי ומעט דבש, ידע וניסיון וערכים ותבונה. עוד מעט את קופצת אל קול הדממה הדקה שבחוץ, אל רגע השקט הנדיר, אל המרווח הסינפטי בין מים למים שבו יכול עולם להיברא, כדי לנחות בגלגול מתוזמן אל חולות הזמן החדש, בו תמשיכי בכוחות עצמך. יש לך משימה לעשות, עולם לברוא. מהי משימה זו? דבר זה, אין ספק, תמצאי בבוא העת בכוחות עצמך. אנחנו נהיה כאן בשבילך, ונלווה אותך בחופת המצנח של אהבתנו.
יהי רצון מלפניך, ה' א-להינו וא-להי אבותינו, שתוליכנה לשלום, ותצעידנה לשלום, ותצניחנה לשלום, ותשמחנה לשלום, ותגיענה למחוז חפצה לחיים ולשלום. ותחזירנה לשלום. ופרוש עליה סוכת שלומך. ושמור צאתה ובואה לחיים ולשלום מעתה ועד עולם. ברוך אתה ה', שומע תפילה.
